סטיב איוקי נחשף ב-20 שאלות עמוקות והתשובות מפתיעות

Nelly Weissfeld | 28.03.2021 2167

שתפו את החברים

סטיב איוקי הוא לא רק דיג’יי ומפיק מצליח, אלא הוא למעשה מותג על בפני עצמו.
הבחור בן ה-43 השיג את כל מה שיש לו, בעזרת עבודה קשה שכמעט ולא תראו כמותה בתעשייה: יותר מ-200 הופעות בשנה במשך 15 השנים האחרונות, ספר, סרט דוקומנטרי, ליין מסיבות דים מאק, מסעדות (איוקי פיצה ומסעדה יפנית אותה הקים עם אחיו), שיתוף פעולה עם מותגים שונים כמו זומבה, נוטרבאטר וטיק טק,NFT, ליין ביגוד, הלייבל הוותיק שלו – דים מאק, אירועי צדקה, אירועי טוויץ’, אירועים וירטואליים אחרים וכמובן מוזיקה, המון מוזיקה.
עם מוסר עבודה כל כך גבוה וורקוהוליזם קשה, הקורונה הכתה אותו בהלם והמפיק העסוק היה צריך לנתב את כל האנרגיה הבלתי נגמרת שלו לכיוונים אחרים. עם זאת, סוף סוף היה לו זמן לבנות שתי סאונות, לעשות מדיטציה ולעשות המון ניסויים עם מוזיקה. איוקי מספר שהוא לא יכול לחכות לקבל את החיסון ולחזור להופיע במדינות שמאפשרות זאת (אתה תמיד מוזמן לישראל).

איפה אתה עכשיו בעולם?
אני בבית שלי בלאס ווגאס, נבדה. אני קורא לזה, “בית המשחקים של איוקי.” יש לי שמות להכל. כשאני פה, אני תמיד עובד על מוזיקה ותמיד יצירתי. זה המקום היצירתי הכי מדהים עבורי ולמזלי, זה הבית שלי.

מה היתה המוזיקה הראשונה שקנית לעצמך באיזה מדיום?
תקליט הוויניל הראשון שקניתי היה A Nightmare on My Street”” של דיג’יי ג’זי ג’ף והפרש פרינס (וויל סמית), זה היה ב-1988. הסיבה שקניתי את זה היה אח שלי שמבוגר ממני בעשר שנים שהיה לו אוסף וויניל מטורף. אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות כמו אח שלי, אך הייתי חייב לקנות מוזיקה משלי. באותה תקופה, ראיתי את הסדרה הנסיך המדליק מבל-אייר ואהבתי את פרדי קרוגר, אז זה היה מושלם.

מה הוריך עשו למחייתם כשהיית קטן ומה הם חושבים על מה שאתה עושה היום?
אבי היה מסעדן ויזם, הוא ייסד רשת מסעדות בשם “בניהנה”. הוא היה ממש נועז, הגרסא האסייתית של ריצ’ארד ברנסון. הוא היה אתלט, אדם שעושה מעל ומעבר, וורקהוליק. בהרבה דרכים, הוא סלל את הדרך להמון אסייתים אמריקאים להצליח בארצות הברית, במיוחד בתקופה ההיא – שנות ה-60, כאשר להרבה מהגרים יפניים היה מאוד קשה להצליח בארצות הברית בגלל ההיסטוריה והמלחמה עם יפן כחלק ממלחמת העולם השנייה. הוא נאבק עם המון גזענות ובורות אבל הצליח להביא לארה”ב תרבות שכיום כל כך אהובה – אוכל יפני. הוא נפטר ב-2008, אז הוא זכה לראות מעט מההצלחה שלי. בשבילו, ההצלחה היא אריכות ימים ויציבות. הוא היה איש עסקים, אז הוא לא חשב על מוזיקה כעל קריירה, אלא יותר כסתם כיף. בכנות, רוב המוזיקאים לא מצליחים כלכלית. זה עולם קשה בשביל מוזיקאים וקשה להרוויח מזה כסף ולשרוד. הרבה מהמוזיקאים שעזרתי להם לאורך השנים עם הלייבל שלי, היו צריכים לקחת עבודות צדדיות, אפילו שהם היו בלהקות מצליחות שגם היו בסיבובי הופעות. בגלל שאני ניהלתי לייבל לפני שהייתי דיג’יי, אבא שלי ראה את זה גם. הוא לא רצה לראות שאני תמיד אצטרך לקחת עבודות צדדיות לצד העבודה שלי במוזיקה. הראיתי לו מההתחלה שכן הייתי יציב אבל הוא לא האמין לי, כי לנגן בברים, לדעתו, זה לא יציבות. “אתה עדין הולך לנגן בברים גם בשנות ה-30, 40 וה-50 שלך?” הוא לא ראה בזה עקומת גדילה, על אף שזה יכול להיות מאוד יציב ומכניס. אבל לבסוף הוא כן ראה איך אפשר להצליח מזה. בשנת 2007 סיפרתי לו שאני הולך לנגן בקאוצ’לה, הפעם הראשונה שניגנתי בפסטיבל. אמרתי לו, “תראה אבא, איך דברים משתנים. אני באמת אצליח לעשות מזה קריירה, זה לא רק משהו לכיף.” זה היה רגע גדול.

זה גרם לך לגאווה?
בטח. נשענתי הרבה על האישור שלו, זה היה מאוד חשוב בשבילי.

מה היה השיר הראשון שאי פעם יצרת?
הייתי בן 15, לא רק שניגנתי בכל כלי, אלא גם הקלטתי הכל בעצמי. זו היתה העדות הראשונה שלי להקלטה כמפיק וגם כמוזיקאי, אני חייב לטפוח לעצמי על השכם על זה. גם שרתי וכתבתי את כל המילים והמלודיות. עשיתי הכל לבד ויצרתי דמו של ארבעה טראקים על מכשיר הקלטה בשווי 400$ שאמא שלי קנתה לי ליום הולדת, זו היתה בהחלט מתנה גדולה וחשובה. השיר היה נוראי… אני לא יכול אפילו להגיד לך את השם שלו או איפה נמצאת הקלטת. אבל הרגע הזה שינה עבורי את הכל, זה לא משנה שזה היה גרוע, מה שהיה חשוב שבאמת עשיתי את זה.

אם היית צריך להמליץ למישהו שנכנס לעסקי המוזיקה האלקטרונית, על אלבום אחד, על מה היית ממליץ?
דאפט פאנק, Alive משנת 2007. Discovery, הייתי אומר כל אלבום של דאפט פאנק, אבל הסיבה מאחורי Alive היא שזה עושה מיקס של כל הלהיטים הכי גדולים שלהם בתפאורה חיה שגם זכיתי לחוות. זה כל כך שונה לשמוע את זה חי מאשר באלבום. כשאני שומע את Alive, זה מחזיר אותי ל-2007 כשראיתי אותם בקאוצ’לה. זה היה באמת רגע מכונן בשבילי, אם היה רגע אחד ששינה את הקריירה שלי כאמן וגרם לי לחשוב מחדש על הכל ובאמת נתן לי השראה שזה משהו שהוא לכל החיים, אז זו השעה האחת שבה צפיתי בדאפט פאנק בקאוצ’לה.

מה היתה הופעות המוזיקה האלקטרונית הראשונה שהדהימה אותך?
ההופעה של דאפט פאנק בקאוצ’לה בשנת 2007 כי זכיתי לראות שני אמנים שהיו אהובים עלי. הם עדין האמנים האהובים עלי בכל הזמנים, אבל לראות אותם בהופעה חיה ולראות אותם מופיעים בפני כל כך הרבה אנשים ומהפנטים אותם יותר מכל להקה או זמר שקופצים על הבמה, הם לא זזו, אלה היו שני בחורים עם קסדות שבקושי זזו, אבל ההפקה שלהם היתה מטורפת. אמנים אחרים שניגנו לא ריגשו אותי כמו אלה. ההופעה שלהם היתה סוג של “זאת הופעה והגוף שלך מתרומם עכשיו לחלל ומשהו קורה”, זה היה מדהים.

מה EDM אומר לך?
זה החיים שלי. זה הבסיס לכל מה שאני עושה. לפעמים אני מפיק צלילים שונים, עשיתי את Kolony, אלבום ההיפ הופ שלי, שהפקתי לגמרי בעולם ההיפ הופ, עם ביטס של היפ הופ ויש מצב שאפילו לא ידעתם שזה אני. אבל הגרעין של מה שאני עושה עכשיו זה EDM.

מה היה הדבר הראשון שהוא לא ציוד, שקנית לעצמך כשהתחלת להרוויח כסף?
היתה לי מכונית שריסקתי והייתי צריך למכור במגרש גרוטאות. היתה לי קבלת מס בשווי 400$ ולא היה לי רכב. הייתי בן 28 ובאותו הזמן סוף סוף יצאתי מהחובות, שזה סיפור אחר לגמרי. היה לי לייבל מצליח וזה היה נראה שאנחנו מצליחים… אבל לא ידעתי איך לנהל עסק באותה תקופה. בזבזתי כסף כמו משוגע ולא ידעתי איך לאזן תקציבים, אז באותה תקופה הייתי בצרות. 10 כרטיסי אשראי שעברו את המגבלה וחוב של מאות אלפים. לא היה כסף להשקיע בשביל להרוויח כסף והדרך היחידה לצאת מזה היה אבא שלי שהיה לו כסף או למצוא אסטרטגיה אחרת.

אז מה קרה?
האופציה הראשונה לא הייתה אופציה, הוא מעולם לא נתן לי כסף, לא משנה כמה עשיר הוא היה, הוא מעולם לא רשם צ’ק והפקיד בחשבון שלי. אני כל כך אסיר תודה על זה, כי הוא יכול היה לעשות את זה. היו לו את האמצעים למשוך אותי מהחור שהכנסתי את עצמי לתוכו עם הפזיזות שלי והתמימות. אבל הוא מעולם לא עשה את זה כי הוא לא רצה אותי בעסקי המוזיקה מלכתחילה. הוא רצה שאני אמצא עבודה מ-9 עד 5 ואתמודד עם החיים. אז מעולם לא הייתי זוחל אליו ומבקש והוא לעולם לא היה נותן לי כסף, אלא אומר לי למצוא את הפתרון בעצמי. ואז עבודת הדיג’יי הפכה מעבודה צדדית לתשוקה עם מטרה של לעבוד פי 5 יותר קשה, אז במקום להרוויח 100$ להופעה, עשיתי 300$. ניגנתי 5-6 פעמים בשבוע בכל מקום בעיר, ניגנתי מ-50$ עד 300$. ואז לבסוף יצאתי מהבור והשגתי מספיק כסף בשביל לקנות את הרכב הראשון שלי עם הכסף שהרווחתי לבד. הייתי בן 28, לקחתי את כל הכסף המזומן לסוכנות של טויוטה ושמתי הכל על השולחן. כל השטרות דולר המלוכלכים של ה-5,10 ו-20 מהברים והמועדונים. אמרתי שאני רוצה את הפריוס אבל היה חסר לי 2,000$ והם בכל זאת נתנו לי אותה. זה היה לקח עצום בשבילי, כשהייתי ילד אז דמיינתי שאם לילד קשה, אני ארצה לעזור לו, אבל לא בהכרח. זה רעיל לאפשר התנהגות רעה. זה דבר קשה בשביל הורים אבל לאבא שלי לא הייתי בעיה.

שיתפת פעולה עם כל כך הרבה אמנים, מסטינג, לוויז קליפא ועד לבקסטריט בויז. מה החוק מספר אחד לשיתוף פעולה מוצלח?
בשבילי, ההצלחה היא לא הסטרימז או כמה עיניים יש על זה. בשבילי, ההצלחה היא הלב של השיר, אם זה באמת זורם בצורה שזה אמור לזרום. בסופו של יום, מוזיקה היא הארכה של הרגשות שלנו ואיך שהיא מתקשרת לאנשים אחרים. זה הכל. אתה מפיק מוזיקה ועובד עם אמנים אחרים בשביל ליצור רגע בזמן, חוויה, הרגשה שאתה יכול להמחיש ושאפשר לחלוק עם אנשים אחרים. שירים מסוימים יכולים ממש לשנות את החיים שלך ולעזור לך להתמודד עם תקופות קשות בחיים שלך. אני לא אומר שהשיר החדש שלי יכול לעשות את זה, אבל זה מה שמוזיקה יכולה לעשות וזו הסיבה שאנשים כל כך מלאי תשוקה לגבי מוזיקה.

עם מי לא עבדת אבל היית רוצה לעבוד?
אלון מסאק. אני לא צוחק, הוא מספר אחד שלי. כמובן גם דה וויקנד, דרייק, פוסט מלון ואמינם. אבל הייתי רוצה לחשוב על מי משנה תרבויות ואיתו הייתי רוצה לחלוק דעות, מאסק לא צריך לנגן בקלידים. אם נוכל לשבת באולפן למשך כמה שעות ולדבר על חלל ודברים כאלה ואז שאני אתחיל לעשות מוזיקה כשאנחנו בוויב, זה שיתוף פעולה בשבילי. זה הכל קשור ללהרגיש את ההשראה. עשיתי תקליט עם ג’יי ג’יי אברמס. עשיתי אחד עם יובל נוח הררי, שכתב את הספר האהוב עלי בכל הזמנים, “ספיאנס והומו דאוס”. עשיתי תקליט עם ריי קורזוויל שמדבר על הרעיון שנגיע לנקודה שאינטליגנציה מלאכותית וטכנולוגיה תשעבד את האנושות. אני אוהב לחשוב ככה. טסתי לפגוש אותו בדירה שלו שרק נדבר. טסתי לקיימברידג’ בשביל לפגוש את ריצ’ארד דאווקינס ולדבר איתו. אני תמיד חושב על מי נותן לי הכי הרבה השראה, לא מי כותב את השורות הטובות ביותר. כל דבר הוא שיתוף פעולה, כל עוד יש חיבור טוב.

מה הסיפור הכי מטורף שלך מליין המסיבות דים מאק בלוס אנג’לס?
קיד קודי שחילק את התכשיטים שלו בפני 50 איש. אני חושב שזה היה כשרק סיימתי את הרמיקס שלי לשיר שלו – Pursuit Of Happiness והוא הגיע להופיע איתי. זה היה בשנת 2009 אחרי שיצאנו יחד לסיבוב הופעות. הוא שר את השיר שלנו ואז הוא טיפס על העמדה והתחיל לחלק את התכשיטים שלו, לא יכולתי להאמין לזה. הוא פשוט היה במצב רוח טוב, של אושר אמיתי. הוא רצה פשוט לתת, איזו הרגשה, להרגיש כל כך חופשי.

מה הצדדים הטובים ביותר בלגור תמידית בלאס וגאס?
החלק הטוב ביותר הוא להיות קרוב לאמא ושזה די שקט, כמה מוזר שזה נשמע. אני גר ליד אמא שלי ואחותי ולהיות קרוב למשפחה שלי זה דבר מדהים בשבילי, במיוחד בגלל שאני בסיבובי הופעות ללא הפסקה מגיל 18. עברתי לפרבר של וגאס וזה ממש שונה ממה שאנשים חושבים על וגאס באופן כללי. כולם חושבים על השדרה, אבל מחוץ לשדרה הכל מאוד שקט בפרברים האלה. התארגנתי פה ואז קניתי לאמא שלי בית, היא 10 דלתות ממני ואני רואה אותה כל הזמן, זו ההשקעה הכי טובה שאי פעם עשיתי.

אתה כל כך עסוק במוזיקה ופעילות עסקית. איך אתה מצליח לעשות כל כך הרבה דברים ולשמור על שפיות?
זו הדרך היחידה שבה אני יכול לחיות את החיים שלי. כן, אני כן צריך מנוחה ולמדתי את זה. מדיטציה ומודעות הם דברים מאוד חשובים אבל אני תמיד הייתי במרכז הטורנדו. אני אוהב שיש פעילות, אנרגיה, כאוס, אני אוהב שיש לי בית עסוק. אפילו כשהייתי ילד, כמעט אימצנו את החברים שלי שלא היה להם איפה לגור, כולם היו יושבים יחד. אהבתי אנרגיה כזו מגיל צעיר. אפילו לפני שהייתי דיג’יי, הייתי בחמש להקות, עשיתי 20 הופעות חינמיות בחודש בדירה שלי וכולם קפצו והרסו את הדירה וישנו על הריצפה, הייתי באוניברסיטה והיו לי שתי עבודות, גם כתבתי למגזין. אני לא יודע איך היה לי זמן לכל זה, עכשיו זה אותו הדבר, זה פשוט האופי שלי.

השלם את המשפט הבא: הדבר הכי מרגש שקורה במוזיקת דאנס עכשיו הוא _____.
ניסויים. לפחות בשבילי. אני כיוצר, עושה ניסויים בלי סוף ויש לי תחושה שהרבה אמנים עושים את אותו הדבר בגלל שיש להם המון זמן להיות באולפן.

מה ההחלטה העסקית הטובה ביותר שאי פעם עשית?
להרשות לעצמי להיכשל וללמוד מהכישלונות שלי. לקבל את הכישלון ולקבל שהוא מגיע, לנהל את הציפיות של מהי הצלחה ולהגיב בדרכים שמעולם לא חשבת שתגיב וזה בסופו של דבר, מאפשר לך לחשוב בגדול ולעשות יותר עם תרחישים לא ידועים. וזה החיים. הם תמיד משתנים ואתה חייב ללמוד איך להסתגל. אם אתה לא יכול לעשות את זה, אתה תהפוך לשריד של הזמן הזה. ראיתי הרבה אנשים שנתקעו על טרנד וכשזה נעלם, האמנות שלהם נעלמה גם כן. אתה חייב להסתגל לשינויים ולהיות בסדר עם כישלונות ועם כישלונות בפני אנשים ולהיות בסדר עם העובדה שזה עומד לקרות. זה קשה, ככל שאתה הופך לגדול יותר, ככה אתה לא רוצה להיכשל בפני אנשים.

מי היה המנטור שלך ומה העצה הכי טובה שהוא נתן לך?
במחשבה ראשונית אני חושב על אבא שלי, אבל כשאני הולך יותר עמוק אז זו בעצם אמא שלי. היא הגיבורה בחיים שלי. היא מעולם לא אמרה לי משפטים מסוימים שאני יכול לחיות על פיהם, היא פשוט חיה אותם ואני למדתי מזה. דבר אחד שהיא לימדה אותי שגם נשאר איתי, זו הכרת תודה. להיות אסיר תודה על איפה שאני, שאני בחיים, שיש לי אהבה ושיש לי את היכולת לחוות אושר בדרכים שונות. ההרגשה הזאת נופלת עלי הרבה כשאני בהופעות, אני תמיד צריך לצבוט את עצמי. אם אני על הבמה ואני צוחק וממש מחייך, זה בגלל שאני לא מאמין שאני עדין על הבמה ולאנשים אכפת מספיק ממה שאני עושה, שהם באים לבמה שלי, להופעה שלי ומבזבזים איזה כסף שיש להם ומגיעים כברת דרך כדי לראות אותי, לעמוד מולי כל הזמן, לשיר את המילים לשירים. זו הרגשה מדהימה. מה שאני לא עושה, נותן לי את הכוח לנגן את ההופעה הבאה וזו הסיבה שאני עושה כל כך הרבה הופעות. עשיתי לפחות 200 הופעות בשנה במשך 15 שנים רצוף. להפיק מוזיקה זה דבר אחד, לנגן אותה לפני קהל חי זו רמה אחרת לגמרי.

איך היתה השנה האחרונה בשבילך? שלא יכולת לחוות את ההופעות האלה כמו שתיארת?
השינוי היה די קשה, כי ממש קטעתי סיבוב הופעות שהיה הגדול ביותר שלי עד היום, הוא היה סולד אאוט וממש הלך טוב. זה גם היה האלבום הכי גדול שלי עד היום, 27 שירים, והפקת הבמה הכי גדולה שעשיתי. זה היה שינוי קשה, האמת שלא האמנתי שהקורונה תחזיק מעמד. חשבתי שזה יימשך חודש, פשוט לא הבנתי את זה בזמנו. אבל ברגע שאתה עובר את זה – זה דבר אחר בתור בן אדם, שיכלתי ללמוד איך להרים את עצמי אחרי שאני מרגיש רע כי נפלתי כל כך הרבה פעמים. אני מרגיש שאני אדם עם יכולות הסתגלות טובות וזו היתה עדות טובה לכך. האם אני יכול לשנות את החיים שלי לגמרי? כשאני בדרכים, זה הבית שלי. כשאתה בדרכים כל כך הרבה הופעות בשנה, אתה בעצם בדרכים שנה שלמה כי אתה צריך לקחת בחשבון את זמן הנסיעה. אם עשיתי 250 הופעות, אז אני בדרכים 300 יום. הדרך היא הבית ואם אתה לא יכול להסתגל לזה, אתה לא תשרוד הרבה זמן. עכשיו, הבית זה הבית. אני אוהב את זה, למדתי לאהוב את זה. אימוני המודעות שלי הפכו לראש סדר העדיפויות שלי, אני עושה מדיטציה כל יום. בניתי סאונה אחת ואז בניתי עוד אחת. יש לי שתי אמבטיות קרות, אני עושה יוגה. זה חיים פשוט שונים. אני בן 43 עכשיו, אני מנסה לטפל בעצמי בדרכים שונות. אני עושה את זה גם כשאני בדרכים, אבל אתה יכול לעשות את זה רק עד מידה מסוימת. לסרט הדוקומנטרי שלי קוראים,I’ll Sleep When I’m Dead , פעם לא היה אכפת לי משינה, עכשיו זה יהיה I’ll Sleep When I’m Tired.

מהי העצה אשר היית נותן לאני הצעיר שלך?
אני חושב שלהיות נוכח ממש חסר עכשיו עם המדיה החברתית, אז להיות נוכח ולהיות עם אנשים. זה באמת חשוב, כי אנחנו דומים ואנחנו יצור חברתי שרוצה להתחבר.

נושמים מוזיקה ?
הצטרפו אלינו באינסטגרם ובטלגרם לעדכונים, הטבות וידיעות בלעדיות לפני כולם.

קראו עוד על:

שתפו את החברים

נשמח לשוחח אתכם

צרו איתנו קשר

07-777-84449

בימים א'-ה' בין השעות 10:00-20:30

x
נשמח לשוחח איתך

אנא מלאו את הפרטים ונדבר בהקדם