המפיק והדיג'יי ההולנדי המוכשר אוליבר הלדנס (26) חשף לראשונה כי הוא סובל מהפרעה דו-קוטבית (ביפולרית). אוליבר החליט לחשוף את העובדה הזו בפני העוקבים שלו ברשתות החברתיות ביום השנה השלישי למותו של המפיק אביצ'י, אשר חל ב-20 לאפריל.

זו ההודעה שפורסמה:

"בריאות נפשית משפיעה על כולם – אבל כנראה יותר בתעשיית המוזיקה. אני לא יכול להכחיש שזה משפיע גם עלי. מעולם לא נפתחתי ככה במדיה החברתית אבל אולי זו הזדמנות טובה לעשות את זה עכשיו… אני סובל מהפרעה דו-קוטבית. בגיל 12, התחלתי לחוות לראשונה את הסימפטומים כאשר הייתי נכנס ללופים של דיכאונות פעם בכמה חודשים. למזלי, הם לא היו נשארים ליותר משבועיים בכל פעם, אבל הם היו די כבדים ומפחידים. ידעתי שמשהו היה לא בסדר, אז מגיל 14 כבר חיפשתי עזרה מקצועית אצל פסיכולוג. באותו הזמן, התחלתי להתמסר מאוד למוזיקה והתחיל להופיע לי הביטחון, אבל אז כשמלאו לי 16, חוויתי את האפיזודה המאנית/פסיכוטית הראשונה שלי. זה היה ממש אינטנסיבי ומפחיד לאנשים שהיו סביבי. אי אפשר היה להתקרב אלי ואיבדתי קשר למציאות, ממש הייתי על טריפ 10+ ימים רצופים, זו היתה חוויה מטורפת. מאז, התחלתי להיפגש עם פסיכיאטר וללמוד יותר על מאניה ועל פסיכוזה על מנת למנוע מזה לקרות שוב בעתיד או כדי שאני אוכל לפעול מוקדם יותר כשזה מגיע. עם זאת, כשהייתי בן ,17 שוב עברתי אפיזודת מאניה/פסיכוזה שהיתה אינטנסיבית באותה מידה. מאז, התחלתי להיות מודע מאוד לפגמים הנפשיים שלי והבנתי במלואו שזה חלק מהחיים שלי ושאני חייב לקבל את זה. זו גם אחת הסיבות המרכזיות שאני בקושי שותה ושמעולם לא עשיתי סמים, אני כבר High on life, חחח. זו באמת חרב פיפיות, כי זה הולך יד ביד עם יצירתיות. במיוחד בשלב הטרומי של האפיזודה, אשר קרויה היפומניה, אני סופר יצירתי, פרודוקטיבי ופעיל. וזה מאוד מפתה לחיות על הקצה הזה. אני מאמין שזה גם חלק מהסיבה שאני יכול להפיק כל הלילה והבוקר, המוח שלי פשוט ממשיך לעבוד. בשנת 2014, כשהייתי בן 19 והתחלתי לעשות טורים בעולם וגם בשנים הראשונות של ההצלחה, איכשהו הצלחתי לשמור על המאניה תחת שליטה. חוץ מכמה אפיזודות קצרות של דיכאון וכמה מקרים של להיות על הקצה של מאניה ("הריב" שלי עם דיפלו בטוויטר בשנת 2017 תהיה דוגמא טובה לכך אבל אני לא רוצה להאשים לגמרי את ההפרעה הדו-קוטבית שלי בכמה ציוצים אימפולסיבים ופראיים שלי). אבל, מאז שנת 2018, כאשר התחלתי לקחת הרבה יותר הפסקות מסיבובי ההופעות ולהתרכז שוב ויותר על הפקת מוזיקה, היה לי הרבה יותר זמן וחופש ואיכשהו התחלתי להחליק יותר ולחוות את האפיזודות האלה באופן תכוף יותר. התחלתי ללכת שוב לפסיכיאטר ולנסות תרופות חדשות, אבל שנאתי את התרופות שהיו הופכות אותי לזומבי. ביוני 2019, כאשר עשיתי כמה הופעות בארצות הברית, זה נהיה ממש רע, כמעט נכנסתי שוב למצב הפסיכוטי שסיפרתי עליו קודם בגיל 16 ו-17, ומנהל הטור שלי יוסט ואחי לארס (שהיה שם איתי) היו צריכים להתערב וזו היתה הפעם הראשונה שהייתי צריך לבטל הופעה בגלל המצב הנפשי שלי. בשאר הקיץ התחלתי לקחת תרופות די כבדות שהפכו אותי לזומבי וגם גרמו לי לעלות כ-13 ק"ג בחצי שנה, אבל עדין יכולתי לתפקד בסדר. למזלי, בסתיו 2019 יכולתי להוריד באופן הדרגתי במינון של התרופות ולבסוף מצאתי משהו שעובד טוב עבורי, משהו שלא הוריד את היצירתיות שלי מאוד (מייצב מצב רוח) ואז גם היתה איתי את התרופה היותר כבדה כתוכנית ב', אם זה היה ממש הכרחי.

אני ממש שמח לחלוק איתכם שמאז וגם במהלך הקורונה, הייתי מאוד יציב נפשית וגם הורדתי כ-10 קילו! זה יכול להיות מאוד קשה בשביל אנשים שסובלים מהפרעה דו-קוטבית להכיר בעצמם ככאלה, אבל למזלי, חיפשתי עזרה בשלבים מוקדמים.

מה שעכשיו קראתם, יכול להישמע מאוד כבד, במיוחד ממישהו כמוני שדי שמח רוב הזמן, אז אני מקווה שאתם תבינו שיש הרבה אנשים עם בעיות נפשיות דומות ושנאבקים הרבה יותר, במיוחד כשעניינים כמו התמכרויות נכנסים למשוואה.

אני בר מזל שהתקפי הדיכאון שלי לא היו נמשכים מעבר לשבועיים, אבל אני ממש לא יכול לדמיין שיש אנשים שצריכים להיאבק עם הגהנום הזה במשך חודשים ואפילו שנים! אז בואו ננסה להתחשב יותר בבריאות הנפשית של האחרים ובואו נהיה יותר כנים ופתוחים אחד כלפי השני.

 

תודה ?