קשמיר נתן לקהל הישראלי אהבה ואנחנו נזכרנו למה אנחנו מאוהבים בו: בוליווד, קאנטרי ואקדח צעצוע

יש הופעות שמגיעים אליהן בגלל האמן הראשי אבל נהנים גם מהדרך, ויש הופעות שבהן ברגע שההדליינר עולה לבמה מבינים בדיוק למה התכנסנו מלכתחילה. ההופעה של KSHMR באומן 17 הייתה קצת משניהם: ליינאפ מגוון, קהל שבא באמת בשביל המוזיקה, אווירה טובה והרבה מאוד פרצופים מוכרים, וכמובן KSHMR שחזר אחרי שבע שנים כדי להזכיר לכולם איך נראה מופע בינלאומי אמיתי.
באופן כללי, הסאונד והאווירה לאורך הערב היו טובים מאוד. המתחם הפתוח והדוכנים בחוץ הוסיפו המון לאווירה (בפעם הבאה אני גם דורשת מרצ׳ של רייברס, תודה). אפילו האוכל היה טוב, שלא נאמר טעים ממש, הישג שאני לא לוקחת כמובן מאליו כשמדובר באוכל של מסיבות, אבל אחד הדברים שאני הכי אוהבת באירועים של רייברס הוא בכלל הקהל. זה קהל שמגיע בשביל המוזיקה והחוויה, ובשלב מסוים הרגשתי שכמעט כל מעגל החברים שלי, מי קרוב יותר ומי פחות, נמצא שם, כולל אנשים שבדרך כלל לא מגיעים לאירועים כאלה. תמיד יש פנים מוכרות, תמיד יש עם מי לעצור לדבר, ותמיד איכשהו לוקח פי שניים זמן להגיע מצד אחד של המקום לצד השני.
הערב נפתח עם סט של ריף, שהיה בדיוק מה שסט אווירה צריך להיות. האם הייתי רוצה לראות אותו עומד בפני עצמו כמופע שלם? כנראה שלא. אבל כסט חצר, כזה שאמור להכניס אנשים לאווירה בזמן שהערב עוד מתחמם ואנשים עדיין מנשנשים משהו ומשלימים פערים, הוא עשה את העבודה שלו מצוין.
אחריו עלה לבמה המרכזית טים בל עם סט נחמד, אם כי מעט גנרי. הבחירות המוזיקליות לא היו שיא המקוריות והייתה לי תחושה שהוא קצת נשאר באותו מקום ולא באמת נבנה או התקדם לעבר משהו, אבל הוויז׳ואלס היו טובים ולמרות הבחירה הסטנדרטית של השירים, הם היו רחוקים מלהיות לא טובים ובהחלט היה אפשר לראות התקדמות מאז הסט הקודם שלו באירוע רייברס. יש לאן לעלות, אבל יש גם תנועה בכיוון הנכון ואני באמת בטוחה שבפעם הבאה נוכל לראות עוד קפיצת מדרגה.
אחריו הגיע איתי יצחקי תחת הפרויקט שלו ROC DUBLOC, ואני מודה מראש: אני תמיד מחכה לסטים שלו, בעיקר לפרוגרסיב, לקטעים מלאי הרגש ולאותם רגעים שבהם אני יכולה לעמוד באמצע רחבה ולהרגיש כאילו מישהו החליט להפוך את החיים שלי לקליפ דרמטי בלי לבקש רשות. הפעם יצחקי דווקא פתח אחרת. פחות ״בואו נרגיש משהו״ ויותר ״בואו נקפוץ״.
למען האמת? זה עבד. אני אישית אוהבת פתיחות שמרעידות לי קצת את הלב, אבל גם היה כיף לקבל ממנו משהו שונה ולראות שגם את הצד הזה הוא יודע לעשות טוב. לא כל מוזיקה חייבת לסחוט מאיתנו דמעות. לפעמים מותר פשוט לקפוץ וליהנות, אבל אז נוכחתי לגלות שמנת הפרוגרסיב המרגשת הגיע ואני לא הולכת להישאר רעבה. להיטים מרגשים הגיעו אחד אחרי השני, ובדיוק שם נזכרתי למה חיכיתי לו מלכתחילה.
אחד הרגעים הבולטים והאייקוניים ביותר בסט הגיע כשיצחקי הפעיל לרגע להיט של איזה אחד שלאחרונה מסרב לעוף מהכותרות ואיך נאמר, ״מחבב אותנו מאוד״ - מקלמור, ואז כיבה אותו כמעט מיד בבום, זרק במקום הקלטה של ״Shut Up Bitch״ והמשיך הלאה, בדיוק בזמן לפני שהאולם יספיק להתמלא בקריאות בוז על הראפר.
הסבר לקטע? לא היה צורך. התנצלות? ממש לא. בול במקום. פייר אינאף.
אבל עם כל הכבוד לכל מה שהיה לפניו, הערב באמת החליף הילוך כש-KSHMR עלה. שבע שנים עברו מאז הפעם האחרונה שלו בישראל, והוא חזר עם אנרגיות חזקות מאי פעם ועם תזכורת די ברורה לכך שהוא ממש לא היה תופעה חולפת של תקופה מסוימת ב-EDM. כבר מהפתיחה היה ברור שמדובר ברמה אחרת של מופע. פתיח של מעל שתי דקות שעושות צמרמורת בקטע טוב ומזכירות לנו מי עומד לעלות לבמה וכמה הוא גדול, בילדאפ מעולה, ויז׳ואלס מטורפים עם אלמנטים של אנימה, קונפטי, פירוטכניקה והפקה שנראתה והרגישה כמו מה שמצפים לקבל ממופע A-list בינלאומי, רק שבזמן שכל הדבר הזה מתפוצץ מסביבו, KSHMR עצמו נראה כאילו הוא יצא עם משקפי שמש להוריד את הכלב. נינוח, רגוע ולא מתאמץ, ועדיין מחזיק את כל המקום בכף היד.
יש פרפורמרים שעובדים מאוד קשה כדי שתדע שהם פרפורמרים. KSHMR לא צריך. הוא לא צורח כל שלושים שניות כדי לבדוק אם הקהל עדיין איתו, לא נראה כאילו הוא מנסה להוכיח למישהו שהוא מגניב ולא מתאמץ לייצר כריזמה. הוא פשוט נמצא שם, וזה מספיק. אני קוראת לזה אנרגיה של דמות ראשית.
הוא התחיל גבוה ומשם איכשהו רק המשיך לעלות. אחד הדברים שהכי אהבתי בסט היה המעבר החופשי שלו בין עולמות מוזיקליים. מוזיקה הודית, קטעי בוליווד והשפעות שמגיעות מהעולם הזה קיבלו מקום משמעותי ולא הרגישו לרגע כמו גימיק של ״תראו, אני הודי״ או טוקניזם זול. הם היו חלק טבעי לחלוטין מה-DNA של הסט ושל KSHMR כאמן. ואז הגיע גם קאנטרי.
כן, קאנטרי.
באמצע סט של KSHMR. אחרי הכל, הוא גם אמריקאי ולא רק הודי.
והעיקר? זה עבד, כי איכשהו המכנה המשותף של כל הדברים האלה לא היה הז׳אנר אלא הוא. אלו דברים שהוא אוהב, דברים שנמצאים בתוך העולם המוזיקלי שלו, וכשהוא מחבר אותם יחד הם נשמעים פחות כמו פלייליסט שעבר תאונת דרכים ויותר כמו סט של כוכב שפשוט יודע בדיוק מה הוא עושה. גם הקלאסיקות והלהיטים הגדולים שלו קיבלו את המקום שלהם, והקהל הגיב בהתאם.
בשלב מסוים הגיע גם אחד הרגעים שהכי שמחתי לראות בערב, צפריר יפרח עלה לבמה בהפתעה. בפעם הקודמת שראיתי את יפרח באותו מקום בדיוק הוא הגיע עם מופע להקה וכלים חיים והוכיח שהוא פרפורמר ענק בעצמו, כך שהופעת האורח שלו הפעם הרגישה כמו בונוס מוצלח במיוחד. יפרח הוא מבחינתי אחד המפיקים הבינלאומיים החזקים שיצאו מכאן בכל מה שקשור למוזיקת עולם. יחד, הוא ו-KSHMR הציגו חיבור שכמובן הרגיש טבעי לחלוטין בתוך סט שכבר מלכתחילה חי על הגבול בין EDM למוזיקה מכל העולם.
ואם חשבנו שכבר קיבלנו מספיק, הגיע ״משחק הדיונון״.
KSHMR הכניס את המוזיקה מהסדרה והפך את הרחבה למשחק ״אור אדום, אור ירוק״: כשהאור אדום לא זזים, כשהוא ירוק זזים, ובינתיים הוא מכוון על הקהל אקדח צעצוע.
גאונות.
ילדותי? כן.
קאמפי? מאוד.
עבד? ללא עוררין.
זה בדיוק מסוג הרגעים שמבדילים אמן שיודע לנגן סט מאמן שיודע להופיע. הוא לא רק השמיע מוזיקה לקהל. הוא נתן לקהל תפקיד בתוך המופע והפך אותו לאינטראקטיבי.
גם היחס שלו לישראל ולקהל המקומי הורגש מאוד. KSHMR סיפר כמה הוא נהנה להופיע כאן, ובתקופה שבה אפילו עצם ההגעה לישראל יכולה להפוך לעניין טעון, זה בהחלט לא עבר לידי. הוא נתן לקהל הרבה אהבה וקיבל אותה בחזרה, ובצדק. אפילו בסיום הוא נשאר להצטלם עם אנשים עד שנוצר ממש תור לתמונות איתו. במקום לנצל את ההזדמנות והחושך אחרי הסט ולהיעלם מאחורי הקלעים, הוא בחר לעמוד ולהצטלם עם הקהל אחד אחרי השני.
וכן, ניצלתי את ההזדמנות.
אחרי KSHMR עלה סקאזי, ובמשימה הלא פשוטה של להחזיק אולם אחרי שואו כזה הוא פשוט עשה סקאזי כמו שרק סקאזי יודע: פסיי טראנס איכותי, כיפי ואנרגטי שדאג שהאנרגיה ברחבה לא תיפול לשנייה, למרות העייפות המתבקשת של לפנות בוקר.
אם הייתה נקודת חולשה משמעותית אחת בערב, היא דווקא לא הייתה על הבמה אלא בלוקיישן. האומן 17 הוא מועדון מעולה ואהוב שכבר אירח המון ערבים גדולים, אבל במקרה הזה הוא פשוט הרגיש קטן על האירוע. לאורך חלקים גדולים מהערב הרחבה הפכה לטיילת צפופה. אנשים עברו וחזרו בלי סוף, היה צפוף, וכל ניסיון פשוט לעמוד במקום ולשקוע במוזיקה הפך מדי פעם למשחק הכיסאות-בלי-כיסאות עם אנשים בדרך לבר, לשירותים, לחברים או כנראה למסע למציאת משמעות החיים בצד השני של האולם.
כן, יש הופעות שנופלות וקמות על לוקיישן, אבל זאת ממש לא הייתה אחת מהן.
KSHMR היה מספיק טוב כדי שהצפיפות לא תהרוס את החוויה, אבל כשמביאים אמן A-list בינלאומי בסדר גודל כזה, אולי הגיע הזמן לחשוב גדול יותר. אקספו, לייב פארק או אפילו פארק הירקון או כל אמפי חיצוני אחר היו נותנים גם להפקה וגם לקהל הרבה יותר מרחב לנשום, כי כשיש פירוטכניקה, קונפטי, מופע ברמה בינלאומית וקהל נלהב בכמות כזאת, לפעמים הבעיה היא פשוט שההופעה כבר גדלה מעבר למיקום שלה, מה שרק מוכיח כמה היא הייתה טובה.
בסופו של דבר, זה היה ערב שחיכיתי לו תקופה ארוכה והוא סיפק בדיוק את מה שרציתי ממנו: קהל טוב, מוזיקה טובה, סטים מוצלחים, כמה רגעים מצחיקים והרבה מאוד אנרגיה. KSHMR חזר אחרי שבע שנים והזכיר לנו בדיוק למה התגעגענו. הוא לא הגיע לכאן כדי להישען על נוסטלגיה, לזרוק כמה להיטים ישנים וללכת הביתה. הוא הגיע עם מופע שלם, עם זהות, עם עולם מוזיקלי ברור ועם הביטחון של אמן מוכשר שיודע בדיוק מי הוא ומה הוא שווה על במה, בלי להיראות כאילו הוא מנסה להרשים מישהו, וזה בדיוק מה שמרשים בו.
הכותבת היא לי כהן, סופרת, עיתונאית, אשת קריאייטיב ומכורה קשה לרייבים.
אם בא לכם לכתוב לי הערות, הארות, הצעות, בקשות לסקירות או כל דבר שהייתם רוצים שאכתוב עליו, אני זמינה במייל [email protected] או באינסטגרם leecohenauthor .