כל כמה זמן מישהו מכריז שהפרוגרסיב האוס מת. ואז יוצא טראק חדש של Matisse & Sadko, ופתאום כולם מגיבים שזה EDM טהור ובוכים כמו בסיום של טיטאניק, גם אותו אחד שהחליט שהז׳אנר הזה צריך להישאר ב-2014 יחד עם טאמבלר, נקסוס, סקיני ג׳ינס והפדיחות של כולנו מהתיכון.

האמת? להגיד היום בפומבי שהפרוגרסיב האוס חי כבר הפך לסוג של פדיחה, ואני נושאת את הפדיחה הזאת בגאווה רבה, קבל עם ורשת. לפני כמה שבועות גם כתבתי כאן שההחלטה של מרטין גריקס להתחיל לשיר היא כנראה אחת ההחלטות הכי טובות שהוא קיבל בקריירה, וכמובן שהיו דעות לכאן ולכאן (וגם כמה אנשים שקיבלו ביטחון להודות מה הם באמת חושבים).

אפרופו גריקס, ממש עכשיו, בסופ״ש הראשון של טומורולנד, פתח את הסט עם האינטרו החדש שלו, שר בעצמו, ובמשך כמה דקות קרה משהו שקשה להסביר למי שלא היה שם (או לפחות ראה את הסרטונים והתבאס על עצמו בבית). מאות אלפי אנשים פשוט… הרגישו. בלי קשר לאיזה תת-ז'אנר כרגע באופנה. רק מלודיה, קול, והמון אנשים עם עיניים מבריקות, כולל כל המצקצקים, ועם יד על הלב, תודו שגם אתם.

ואז נגמר השואו, האורות כבו ואנשים חזרו לקבור את הפרוגרסיב האוס, אבל לא כי הם שכחו את סט הפרוגרסיב האחרון שהיו בו או כמה קשה למצוא ממחטה באמצע רייב, אלא פשוט כי זה מה שהכי קל להגיד.

לפני חודש בערך מישהו שאל אותי אם אני בכלל יודעת למה קוראים לז׳אנר הזה פרוגרסיב האוס.

מודה באשמה.

אני שומעת את הז'אנר הזה כבר שנים, יכולה לזהות בילד-אפ גם מתוך שינה ואם היה תואר בז׳אנר הזה כבר הייתם יכולים לקרוא לי ד״ר לי כהן, אבל אף פעם לא עצרתי לחשוב על המשמעות של השם.

פרוגרסיב. להתקדם. להתפתח.

ואז הוא הסביר לי משהו שנשאר איתי. פרוגרסיב הוא לא רק שם של ז׳אנר. הוא הרעיון שהמוזיקה מתקדמת. היא לא נותנת לך הכל מיד. היא מוסיפה עוד שכבה, עוד מלודיה, עוד סינתיסייזר, עוד מתח, עד שהכול מתפוצץ, וגם אם זו לא ההגדרה המוזיקולוגית הרשמית של פרוגרסיב האוס, זה מה שהפיל לי את האסימון למה אני כל כך אוהבת אותו.

כי הוא לא ממהר. הוא לא זורק דרופ תוך 47 שניות כי אחר כך אנשים מאבדים סבלנות או כי האלגוריתם החליט שככה אנשים צורכים מוזיקה ב-2026. הוא בונה. הוא סבלני. הוא גורם לשיא להרגיש כמו משהו שהרווחת, לא כמו משהו שנדחף לך לפנים וקיבלת בלי לצפות לו ולהעריך אותו.

במקצוע שלי (אחד מהם), קוראים לזה ״סלואו ברן״, בעירה איטית.

בתור סופרת, אני שומעת את המושג הזה כמעט כל יום. זה אחד הטרופים הכי אהובים בספרות רומנטית. במקום לרוץ לנשיקה הראשונה בפרק השני, בונים מתח. נותנים לדמויות להכיר, להתקרב, להתנגש, להתרחק ולחזור, וכשהרגע הגדול מגיע, הוא מרגיש הרבה יותר עוצמתי דווקא בגלל כל הדרך שהובילה אליו. פרוגרסיב האוס עושה בדיוק את אותו הדבר. במקום לנסות לעשות רעש הוא מספר סיפור.

בגלל זה אנחנו לא באמת מתרגשים רק מהדרופ. אנחנו מתרגשים מכל מה שקורה לפניו ובעיקר מהשניה של השקט לפני שהכל מתפרץ.

אולי זאת בדיוק הסיבה שזה נהיה כל כך ״קול״ להספיד את הז׳אנר הזה.

אנחנו חיים בעולם שמתגמל סיפוק מיידי. אם שיר לא תופס אותנו מיד, אנחנו מדלגים. אם משהו דורש מאיתנו סבלנות, הוא מיד מסומן כלא רלוונטי.

ופרוגרסיב האוס? הוא כמעט עושה דווקא. הוא עדיין מאמין שמותר לבנות מתח. שמותר לקחת את הזמן. שלא כל שיר חייב לצרוח ״תקשיבו לי!״ מהרגע הראשון.

אולי בגלל זה בכל פעם שממהרים לקבור אותו, הוא פשוט ממשיך לעשות את מה שהוא תמיד ידע לעשות הכי טוב- לחכות ולגרום לאנשים להרגיש.

בכל פעם שאני עומדת בסט כזה אני רואה בדיוק את אותו דבר. אנשים מחבקים חברים ואפילו זרים. מישהו עוצם עיניים ומוחה דמעה בלי לשים לב. מישהו אחר שר מלודיה שאין בה אפילו מילה אחת, ויש גם את אלה שמנסים להיראות אדישים, אבל איכשהו בדיוק באותו רגע מעלים סטורי וכותבים ״צמרמורות״ לבן על גבי סרטון של רייב.

זה לא נראה כמו ז'אנר שמת, זה נראה כמו ז'אנר שהתבגר.

אולי הוא כבר לא משתלט על כל פלייליסט במיינסטרים. אולי הוא כבר לא הטרנד הכי נוצץ של הרגע. אבל יש הבדל עצום בין להפסיק להיות טרנד לבין להפוך לקלאסיקה, לעל זמני, למשהו שכבר לא מתחרה בטרנדים אלא פשוט משחק במגרש אחר לגמרי. אז בפעם הבאה שמישהו יצעק שהפרוגרסיב האוס מת, אל תתווכחו או תמהרו להצדיק אותו ולהגיד ״אמן״. פשוט תיזכרו בטומורולנד האחרון ואיזה מוזיקה שמעתם שם (או בלייבים), תחכו לאינטרו הבא של third party, או לטראק החדש של dubvision, ובעיקר לאהבה הגדולה שהקהל מרעיף עליהם כל פעם מחדש, ואז תשאלו את עצמכם אם זה באמת נראה כמו ז׳אנר שמת.

בסופו של דבר, אם יש משהו שהפרוגרסיב האוס הוכיח לאורך השנים, זה שהוא לא צריך להיות הטרנד של הרגע כדי להיות הפסקול של הרגעים הכי גדולים שלנו. הוא לא צריך קאמבק. הוא מעולם לא הלך לשום מקום אלא פשוט מחכה כאן איתנו, מכה שנית כל פסטיבל מחדש ומלמד אותנו פעם בכמה זמן שיעור בסבלנות.

הכותבת היא לי כהן, סופרת, עיתונאית, אשת קריאייטיב ורייברית בנשמה.