העולם שלנו מלא באמנים מדהימים, אבל ספציפית במרטין גריקס יש משהו מיוחד, טבעי ולא מתאמץ. פשוט הילד עם החיוך שלא מנסה להרשים אף אחד והופך לסנסציה בדיוק בגלל זה ובלי לנסות. אפשר לומר שהוא נכנס לתעשייה קצת כמו קרן שמש שנכנסה לחדר שמואר רק במנורות (אולי זו הסיבה שכל-כך הרבה אנשים אוהבים אותו).

השנה הוא חגג שלושים, וקצת קשה לי (ואני מניחה שלעוד אנשים) לעכל שהוא כבר לא תלמיד תיכון שבמקרה יצר את ״Animals״ ועשה היסטריה. מאז הוא הספיק לכבוש כמעט כל פסגה אפשרית, לשרוף את מצעדי הלהיטים, להופיע בכל פסטיבל שמכבד את עצמו לפחות פעם אחת, להיבחר כדיג׳יי הטוב בעולם חמש פעמים, לשדר דוקו-ריאליטי של חמש עונות ביוטיוב ולשתף פעולה עם לא מעט סופרסטארים, ובסופו של דבר הגיע לשלב המתקדם שהרבה אמנים נופלים בו: הדרישה מהעולם, מהקהל ובעיקר מעצמך לדעת להמציא את עצמך מחדש.

את הפסגה כבר כבשת. חשוב לדעת איך לא נופלים.

במשך שנים הכרנו את גריקס כדיג׳יי ומפיק. הוא היה האיש שמאחורי הלהיטים, זה שבנה את המנגינות, את הדרופים ואת הרגעים שגרמו למאות אלפי אנשים לקפוץ ביחד. חלקנו גם הכרנו אותו ככותב שירים וידענו שהוא מסוגל להעביר את העוצמות והרגש שמאפיינים אותו גם בעוד דרכים, אבל אף אחד מאיתנו לא ציפה לשמוע אותו שר. זה תמיד היה איזשהו חלום של מעריצים אדוקים (אני אישית חיכיתי לזה בערך עשור), אבל אף אחד לא באמת האמין שזה יגיע בסופו של דבר. אחרי הכל, הרבה אמנים שהגיעו לרוויה הזו בוחרים להפסיק לאתגר את עצמם, אבל לא מרטין גריקס.

בדיוק ככה נולד ״Catharina״.

אחרי ביצוע מעט אוונגרדי של בית וקצת ב-״Angels For Each Other״ שזכה לביקורות מעורבות, לראשונה בקריירה שלו, מרטין גריקס עומד במרכזו של שיר מא׳ ועד ת׳. לא רק כמפיק וככותב, אלא גם כמי שמספר את הסיפור בקול שלו ועושה את הדבר הכי מפחיד שיש, במיוחד כשאתה חשוף לביקורת של כל העולם: להיות פגיע ולשים את הלב ואת הקול האישי שלך על הבמה.

אחרי אין ספור תהיות בפאנדום לגבי זהותה של קתרינה, לה מוקדש השיר, גילינו שמרטין בחר לחשוף צד אחר, רגיש יותר ושגרתי פחות: השיר מוקדש לאישה שהביאה אותו לעולם וגם נכתב על ידי מרטין בשיתוף של אנונימי אחד, בונו, סולן להקת U2 (והמורה של גריקס לפיתוח קול). כבר בהאזנה ראשונה אנחנו מזהים שגריקס ניחן ביכולות ווקאליות מרשימות במיוחד, קול עדין ומדויק עם שליטה וירטואוזית ומנעד נרחב שנשמע כאילו היה שם תמיד ורק חיכה שנקשיב לו.

השיר עצמו נשען על הפקה שקטה ומאופקת יחסית (עם גיטרות אייקוניות אה-לה U2 בחלק האחרון), בשונה מהטראקים הבועטים ששורפים רחבות וגם מרוב הדרופים האמוציונליים שהתרגלנו לקבל מגריקס, מה שמאפשר למילים ולקול לקבל את מרכז הבמה. לא מדובר בזמר חדש שמנסה להוכיח שהוא יכול לשיר, אלא במוזיקאי אהוב ומוערך שמצא דרך נוספת לבטא את עצמו (וכל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב).

עם זאת, למרות הנוכחות של בונו כמנטור, ״Catharina״ הוא בראש ובראשונה שיר של מרטין גריקס, ובעיניי, זה השיר שהכי שייך לו. יותר מ-״Animals״. יותר מכל טראק אחר שלו עד היום. אמנם גם בחלק מהטראקים האינסטרומנטליים שלו הוא המבצע היחיד שמופיע בקרדיט, אבל כאן מדובר בשיר של ממש, בלי זמר אורח לחלוק איתו את מרכז הבמה, והפעם ממקום בוגר יותר, בשל יותר ומודע מאי פעם (כבר לא הילד שסוכנים ומנהלי כוכבים מנסים לרכוב על ההצלחה שלו). הפעם זה לגמרי שלו, ובעולם שבו יוצרים רבים נשארים בתוך המשבצת שהצליחה להם, גריקס בחר לקחת סיכון. הוא כבר לא היה צריך להוכיח שום דבר. הוא היה יכול להמשיך להוציא להיטי פסטיבלים עד סוף הקריירה שלו ולהישאר אחד השמות הגדולים בז’אנר (עד שיבוא ילד-פלא חדש). אחרי הכל, כשאמן שר בעצמו, אין לו מאחורי מי להתחבא. פתאום לא שופטים רק את ההפקה או את הלחן, אלא גם אותו. את הקול שלו. את האישיות שלו. את הסיפור שלו.

וזה בדיוק מה שהופך את Catharina לא רק לשיר (מעולה, לעניות דעתי) אלא לצעד ראשון ולאבן דרך שמוכיחה: תמיד היה שם עוד צד שלא הכרנו ומסוגל להפתיע. בתור מעריצה ותיקה, אני מודה שחיכיתי לרגע הזה שנים. אני זוכרת את עצמי עוד בחטיבת הביניים צופה בראיונות ובקטעי אולפן ומקווה שיום אחד מרטין יחליט לשיר בעצמו, לא כי חסרים לו זמרים מדהימים לעבוד איתם, אלא כי יש שם עוד מה לגלות, יותר מכל שיא זכיות, פרס או מקום בדירוג.

אפשר לאהוב את השיר ואפשר שלא. אפשר לטעון שהוא שונה מדי מהסאונד האלקטרוני שהפך אותו לכוכב (ועל הניסיוניות של השיר, אגב, אני לא ממהרת לחלוק), אבל דבר אחד קשה להכחיש: מדובר בפרויקט הכי מרטין גריקס שיש.

הכותבת היא לי כהן, סופרת, עיתונאית, אשת קריאייטיב ורייברית בנשמה.