צוות האתר
את העיר מיאמי הכרתי עד כה מתמונות שרצו לי בראש, מעין זכרונות מקליפים של וויל סמית בשנות ה-90 ומשחקי מחשב כמו need for speed שאיכשהו הצליחו לחרוט לי בזיכרון את רחובות העיר הזו, והכבישים עמוסי המכוניות פאר שבה, מהם מתנגנת מוזיקת ראפ בשלל סגנונות ושפות.
בשנים האחרונות החליפו את התמונות האלה בראש שלי, תמונות של אלפי צעירים בחופשת ה- spring break שלהם, מצטופפים כולם בבמת ה- ultra music festival ומהפעם הראשונה שציפיתי ביוטיוב בסט שלם מבלי למצמץ- הבטחתי לעצמי שעוד אעמוד שם מול האייקון המפורסם והשנה סוף סוף זה קרה.
המהירות שבה התמכרתי לקצב המסחרר של העיר הזאת, הפתיעה אותי. הצבעוניות שבה, בייחוד בשבוע מיוחד כמו שבוע המוזיקה, שבתה את לבי וההתאהבות הייתה מהירה יותר ממבט ראשון.
כבר במונית בדרך משדה התעופה לא יכלתי שלא להתרגש. מטוסים באוויר שנושאים שלטי פרסומות למועדונים השונים ולאמנים המככבים בהם, יאכטות יוקרתיות לכל אורך קו החוף וניחוחות קובניים שאת ההשפעה שלהם לא רק רואים באוכלוסיה אלא גם מרגישים בקצב הפעימות של העיר.
Day 1:
אחרי לילה של שיטוט ברחובות כשמכל מסעדה או פאב בוקעת מוזיקה שפשוט הציפה אותי, החלטנו לקפוץ לחוף הים, מעין רגיעה אחרונה לפני שהטירוף מתחיל.
גם בחוף אי אפשר היה שלא להרגיש שאווירה מיוחדת עוטפת את הסביבה.
את הדרך אל מתחם הפסטיבל לא אשכח בקרוב.
תחושה של לחץ, התרגשות ורצון לצאת כבר מהמונית ולרוץ אל הבמות..
כל זה בפקקים מטורפים ושני תיירים מקסיקנים שחלקו איתנו מונית, מתרגשים לא פחות.
שתי עצירות בברים רנדומליים בדרך לכניסות בשביל להתכונן נפשית ויאללה נכנסנו.
אלו מכם שהיו כבר בפסטיבל כלשהו מכירים את התחושה הזו, את הריצה המטורפת הזו מבמה לבמה תוך חלוקת "כיפים" לעוברים והשבים והרמת "הייי הווו" מאולתר בכל רגע נתון. אין שני לזה.
אחרי סיבוב היכרות נחתנו במיינסטייג' לסט של Dash Berlin. בדיוק כמו שציפיתי, הבמה הייתה ענקית מורכבת כולה ממסכי ענק שלצד הבניינים העצומים שמקיפים את המתחם יצרו תחושה עירונית מדליקה שלא הרגשתי בשום פסטיבל אחר.
לקראת שקיעה ובאווירה מחשמלת עלה לבמה Kygo המוכשר בביצוע לייב של השיר Stole the show שגנב את התשומת לב שלנו מכל דבר אחר בעולם בערך.
הפסקות לאוכל שמנוני, רגיעה על הדשא בבמת ה- reveald שנושקת לקו החוף, מוקפת בעצי דקל ומשרה אווירה טרופית מרגיעה והופ Bassjackers עולים להקפיץ אותנו בחזרה עם הופעת אורח של לא אחר מ-Hardwell שהזכיר לי לרגע למה במשך שנים הוא נחשב הדיג'יי הטוב בעולם.
לקראת לילה, שמענו את רוב הסט של Dj sneak בישיבה אני מודה, שומרים אנרגיות לסט של ילד הפלא בעולם המוזיקה האלקטרונית, Martin Garrix.
עבורי זה היה לא פחות מסגירת מעגל, בגלל שהסט הראשון שלו באולטרה לפני שנתיים, היה אחד הסטים שגרמו לי לחלום להגיע לשם ויהי מה. ומרטין, כמו מרטין, סיפק את הסחורה בלי לאכזב. סט שהורכב ברובו מחומרים חדשים וכיוונים מפתיעים אבל עם סיום מפוצץ תרתי משמע, בלהיט Dragon ואלפי זיקוקים. איך הולכים לישון עכשיו???
Day 2:
היום השני בכל פסטיבל, הוא תמיד היום הטוב ביותר לדעתי. מרגישים מספיק "בבית" ומכירים כבר כל פינה במתחם, לומדים איך לתמרן את התור לשירותים הכימיים תוך מינימום פספוס של הסט וכיצד לתזמן את היציאה מהמתחם בצורה מדוייקת כך שלא מפסידים את הסט האחרון אבל גם לא נקלעים להמולה של היציאה. ואם כל זה לא מספיק, אז המחשבה שיש עוד יום אחד נוסף וגדוש, עושה את העבודה 🙂
את היום הזה פתחנו עם הסט המצמרר של Steve Angello שניגן חומרים מהאלבום החדש והמוצלח ביותר שלו, לצד להיטים מוכרים מימיו כשליש בהרכב הכי שובר שיאים שידעה הסצינה, Swedish house mafia.
אחריו נטשנו את המיינסטייג' לטובת במת ה- Worldwide שלדעתי הייתה הטובה והמגוונת ביותר בכל הפסטיבל, ואירחה אמנים כמו The Chainsmokers, Marshmello, vicetone,Alison Wonderland, Cedric gervais והייתה תמיד גדושה עד אפס מקום מה שלא הותיר הרבה ברירה לאנשים מלבד לטפס על העצים ולצפות בסטים ממעוף הציפור. חוויה כבר אמרתי?
Don Diablo האיש והחליפה השחורה והמוכרת לא הניח לנו לזוז מהבמה, למרות העומס והפתיע עם גיחה קצרה של Oliver Heldens שכללה איך לא, ריקוד שאפל קופצני במיוחד.
משם התחיל זיגזוג מטורף בין ה- live stage שאירחה את NERVO האגדיים לבין במת ה- OWSLA ultra all stars שאירחה את הכוכבים הכי חמים שחתומים בלייבל שאת שמו נושאת הבמה. כן, זה היה קשה אך אפשרי.
מזל משמיים שהבמות היו די קרובות אחת לשניה. תוך כדי הצלחנו גם לרוץ לעבר הצלילים המטריפים שבקעו מ- stage 7 שכמה שהיא קטנה ככה היא מיוחדת, עם סטים של botnek, brillz ואחרים. חבל שאני לא יכולה לתאר במילים איך זה מרגיש לרוץ לקראת הבמה כש I cant' stop של flux pavilion מתנגן.. !!
לסיום היום המושלם הזה, קיבלנו את האמן שאם לא היה קיים היינו חייבים לחשוב על דרך להמציא אותו, לא אחר מ KSHMR.
הדיג'יי והמפיק המוכשר והצנוע שבמשך שנים יצר מוזיקה לאמנים אחרים, סיפק לנו את הסט הכי טוב באולטרה. נקודה.
שילוב מיוחד של רגישות, טירוף, אהבה וסאונד שנותן בראש אפשר לקבל רק מהבחור הזה.
הסט, שהיה בנוי מסיפור שמסופר בתחילת כל טראק, עם אפקטים מיוחדים ונגיעות אתניות שהוא מביא איתו, ומכניסים אותנו לתוך האגדה שנקראת KSHMR. במהלך הסט הוא אירח את הזמרת Shaun frank ששרה איתו את השיר Heaven בהופעת לייב מהפנטת.
"אחד הרגעים המיוחדים שחיכינו להם זה הסט של KSHMR בבמת ה-WORLDWIDE ביום השני של הפסטיבל.
הסט שלו בנוי מסיפור שמסופר במהלך כל טראק, עם אפקטים מיוחדים ונגיעות אתניות שהוא מביא איתו שמכניסים אותך לתוך האגדה של KSHMR
הסט של קשמיר השאיר בנו צמרמורת וגרם לנו להתאהב במוזיקה שלו יותר ויותר" מספר לנו אביעד לוגסי, אחד הישראלים הבולטים בפסטיבל.
Day 3:
ליום השלישי הגענו שחצנים, בטוחים שאחרי הסט של KSHMR מהיום הקודם כבר שום דבר לא ירגש אותנו. אוי כמה שטעינו. מה אפשר להגיד על יום שמתחיל ב Galantis ומסתיים ב Knife Party כולל איחוד של Pendulum??? אני אנסה בכל זאת.
את הבוקר שהתחיל בגשם מרענן פתחנו עם Galantis שריגשו אותי באופן אישי עם השיר Gold dust שבעודו מתנגן, חזינו בהצעת נישואין לרקע הבמה.
מסוג הרגעים שאפילו קשה להוציא את המצלמה ולתעד מרוב התרגשות.
את הסט של Deadmau5 נאלצנו לשמוע די מרחוק, בעיקר בגלל שניסיון להתקרב אל קידמת הבמה היה עלול לעלות לנו בחיים.
נדמה היה שכל באי הפסטיבל התקבצו לבמה אחת ונאבקו על מקומם בשורה הראשונה מול האמן השערורייתי והפרובוקטיבי ביותר בתעשייה.
נטול אוזני העכבר המאפיינות אותו, ובטי-שירט ירוקה פשוטה ניגן מיסטר צימרמן להיטים איכותיים כמו I remember, ghosts n stuff וסיים איך לא, בשיחרור עצבים על הגשם שטפטף לו אל תוך העמדה.
יהודי עצבני כבר אמרתי?
ממנו חצינו את הרחוב לסט של הדיג'יי הכי מסקרן כרגע, Marshmello. אין ספור ספקולציות כבר הושמעו בנוגע לזהות האמיתית של הבחור (או אולי בחורה?) הזה ואולי לא נדע לעולם מי הוא באמת, אבל לי זה ממש לא משנה.
עם טראפ כזה מרסק, לא צריך יותר כלום.
בחצי טיזינג וחצי שחצנות, סיים המרשמלו את הסט עם הרימיקס הלא חוקי שלו לשירה של אדל hello לו חיכיתי כל הפסטיבל.
כפי שניתן לראות בסרטון הרועד, היה לא פחות מהיסטריקל!!.
אחרי קצת David Guetta וקצת מלודיות מרגשות של Zedd הגענו לסיום הכי מפציץ בתולדות הפסטיבל.
Knife party שהתאחדו עם השליש החסר שלהם פול הארדינג וכך זכינו לראות את Pendulumמתאחדים!
גיטרות חיות, באס מפחיד, זיקוקים והקרנת הלוגו של ההרכב על כל בניין אפשרי שסובב את הפסטיבל לא השאירו אף אחד אדיש בקהל. במשפט אחד: What are you waiting for??????
אביעד לוגסי מוסיף על היום השלישי:
החלטנו להתעורר מוקדם לדובדבן שבקצפת, במת האסוט (A state of trance) הצלחנו להגיע ראשונים לשערי הכניסה שמזג האוויר היה נוח מאוד תפסנו את השורה הראשונה של הבמה עלה לנגן ראשון הכוכב העולה של ארמדה KhoMha עם מעט קהל ולאט לאט הרחבה התחילה להתמלא באנשים.
אחריו עלו בן גולד, אנדרו ריאל, מרקוס שולץ, עלי ופילה, דדמאוס, אריק פריידז ואיך שלא אחרי המון שעות על הרגליים ועייפות לעמוד אחרי היום הזה..
שעתיים סט של ארמין שהחזירו לנו את האנרגיות לגוף, ארמין ניגן טראנס טהור עם המון חומרים חדשים וחשיפה לטראק החדש של הפרוייקט שלו GAIA. אחרי 11 שעות על הרגליים אני חושב שזה היה שווה כל רגע, אין דרך יותר טובה לסיים ככה את הפסטיבל!
Nelly Weissfeld 
