היי לכל מי שהסתובב עם פוני שחור ואמר ״It’s not a phase, Mom״. כן, גם לכם שצחקתם עליהם ב-2010 ובסוף מצאתם את עצמכם בוכים ומחבקים אחד את השני בהופעה של אילניום. הכול בסדר. זה מרחב בטוח. אנחנו לא שופטים כאן.
אם יש משהו משותף לאימו ול-EDM זו בראש ובראשונה הקלות שבה אנשים אוהבים להספיד אותם. ז'אנרים ותת-תרבויות מוזיקליות נוטים לקבל תאריך תפוגה מטוקבקיסטים ומבקרים כאחד עם שלל משפטי הספד שמיתרגמים, בסופו של דבר, לווריאציות שונות של ״זה כבר לא ׳קול׳ לאהוב את מה שאתם אוהבים״. רק שבפועל, מוזיקה כמעט אף פעם לא מתנהגת בצורה כל כך מנומסת. היא לא מתה כשמחליטים שהגיע זמנה, ובטח שלא אכפת לה שמישהו כתב פוסט והחליט שהיא כבר לא מגניבה יותר. היא מחליפה צורה, מתערבבת בדברים אחרים וחוזרת דרך הדלת האחורית עם אותו הלוק, רק שהפעם קוראים לזה רטרו.
במשך שנים היה נדמה שהעולמות האלה אמורים להיות מנוגדים. בצד אחד גיטרות, להקות, פופ-פאנק, אימו ומטאל. בצד השני סינתיסייזרים, מחשבים, DJs ופסטיבלים, וכל אחד צעק ש״שלי יותר טוב״ ובעיקר ברח ממה שרוב הכיתה הייתה שומעת, רק שבמבט לאחור, יכול להיות שהמרחק ביניהם מעולם לא היה גדול כפי שנדמה. שני הצדדים חיפשו עוצמה. שניהם חיפשו קתרזיס. שניהם מצאו קהילה סביב מוזיקה. ובעיקר, שניהם רצו להרגיש משהו מאוד חזק עם עוד כמה אלפי אנשים שמרגישים אותו יחד איתם.
ואז מגיע ניק מילר, הלוא הוא אילניום, ועושה שלום.
אחד הדברים שהופכים את החיבור של אילניום בין העולמות האלה לכזה שבאמת עובד הוא שהוא לא מרגיש כמו החלטת שיווק שנולדה בחדר ישיבות. מילר עצמו סיפר שהוא גדל בעיקר על רוק ופופ-פאנק, ורק מאוחר יותר נכנס לעולם המוזיקה האלקטרונית. בראיון הוא הסביר שהעוצמה הרגשית של העולמות האלו היא בדיוק אחד הדברים שהוא מעביר לתוך המוזיקה שלו. כלומר, הוא לא לקח EDM והדביק עליו גיטרה כדי לקבל נקודות על אוונגרד ואדג'יות. שני העולמות באמת נמצאים אצלו בדם, וזה ניכר גם בדרך שבה הוא עצמו תיאר לאורך השנים את המוזיקה שלו.
חשוב לומר, אילניום לא המציא מוזיקה אלקטרונית רגשית. ממש לא. טראנס, פרוגרסיב האוס ועוד אינספור ז׳אנרים של העולם האלקטרוני גרמו לאנשים לבכות הרבה לפני שמישהו ידע מי זה ניק מילר. אני יכולה להעיד בעצמי: עברתי מספיק משברים קיומיים עם אביצ׳י ומרטין גריקס עוד לפני שאילניום נכנס לי לפלייליסט.
אחת הביקורות הכי משעממות ומיושנות שהופנו למוזיקה אלקטרונית, ללא הבדל בין תתי הז׳אנרים היא שמוזיקה שנוצרת באמצעות מחשבים וסינתיסייזרים היא איכשהו פחות "אמיתית" או פחות רגשית ממוזיקה שמנוגנת בכלים מסורתיים ושהיא רק ״בום בום בום״ בלי טעם (גם כשאני כותבת את הטענה הזו רק כדי לנפץ אותה, עדיין מעצבן אותי לראות אותה כתובה איפשהו ולדעת שיש אנשים באמת ובתמים חושבים שהיא נכונה).
זה טיעון קצת מצחיק ואירוני כשחושבים עליו יותר מחמש שניות ונזכרים בטראקים שנוגעים לכולנו ישר בלב. אחת התרומות המעניינות של אמנים כמו אילניום היא שהם הופכים את הגבול הזה למגוחך במיוחד. כשגיטרה חשמלית, תופים חיים, ווקאל של פופ-פאנק ודרופ אלקטרוני יכולים להתקיים בתוך אותו טראק בלי שאף אחד מהם מרגיש מודבק בכוח, קשה יותר להעמיד פנים שיש קיר אמיתי בין "מוזיקה חיה" לבין "מוזיקה של מחשבים" (שאגב, גם היא כשלעצמה מלאת רגש), אבל אילניום זה משהו אחר.
יש מוזיקה עצובה, ויש מוזיקה שממש נותנת לך אישור להיות עצוב. בפרוגרסיב האוס ובטראנס, למשל, הרגש שאני מקבלת הרבה פעמים הוא התעלות. משהו גדול, רוחני, כמעט אופורי. אם הוא אומר "בוא נקום", אילניום הוא יותר "לא. קודם נשב על הרצפה ונבכה. אחר כך נראה מה עושים".
זה לא אומר שהמוזיקה שלו נטולת תקווה. להפך. אף אחד לא מת מכמה דמעות. אילניום דיבר שוב ושוב על מוזיקה כמקום של ריפוי, מפלט וחיבור. הוא סיפר שהיצירה עצמה הייתה עבורו תהליך מרפא, ושמעריצים משתמשים במוזיקה ובהופעות כמקום של שחרור ובריחה בתקופות קשות. אולי בגלל זה הופעה שלו יכולה להרגיש בו-זמנית גם כמו מופע אצטדיונים ענק וגם כמו משהו שאמור להתנגן באוזניות מתחת לשמיכה בשתיים בלילה, משהו בין פסקול למשבר לבין חיבוק שנותן לך להרגיש לך שאתה לא לבד, או, בניסוח המדעי לחלוטין שלי: קבוצת תמיכה באמצע רייב.
אנחנו אוהבים להגיד שאנחנו "דור במשבר קיומי". האינטרנט הפך חרדה, בכי והתמוטטויות קלות לז'אנר תוכן בפני עצמו, אבל יהיה די יהיר להעמיד פנים שאנשים לפני חמישים שנה לא חוו מלחמות, פרידות, משברים כלכליים, אובדן, בדידות ופחד. אני לא חושבת שאנחנו דור שבור יותר, אלא פשוט דור שמסתיר פחות ולמד שרגש זו לא מילה גסה. מה שפעם היה אמור להישאר במרתפים האפלים הפך לדבר שאנשים מדברים עליו בקול, משתפים ברשת, הופכים למם ובסוף גם שרים עם עשרות אלפי זרים בסט של אילניום, ומבינים שמותר לאהוב כמה ז׳אנרים שאנחנו רוצים.
ופה, אחרי כל שיר ההלל הזה, מגיעה ההסתייגות שלי.
אני כנראה האחרונה שאבקש מאמן להפסיק להתנסות. אמן שלא משתנה בסוף מסתכן בלייצר שוב ושוב גרסה קצת אחרת של אותו שיר, והדבר האחרון שאני מאחלת ליוצרים הוא תקיעות. אני רוצה שאמנים שאני אוהבת ייקחו סיכונים, ישחקו עם ז'אנרים ויגיעו למקומות שלא ציפיתי מהם להגיע אליהם, אבל יש הבדל בין לצאת מאזור הנוחות לבין לצאת מהאזור שבו אתה הכי אתה. כישרון גדול לכל ז׳אנר יש לאילניום ועל זה אין ויכוח, אבל זה עדיין לא אומר ששם נשמע את כל הדברים שגרמו לנו להתאהב בו מלכתחילה.
זאת הייתה התחושה שלי בחלקים מהסט האחרון של אילניום בטומורולנד.
הוא התחיל במקום שבו, מבחינתי, הוא במיטבו, ואז ככל שהסט התקדם לכיוונים אחרים (כמו הארדסטייל למשל), הרגשתי שטביעת האצבע שלו מתחילה קצת להישחק. לא כי "אסור" לאילניום להתנסות. אלא כי אילניום לא עושה ז׳אנר כז׳אנר. הוא עושה אילניום.
אם נשאל לרגע מושג מעולם הקולנוע, בעיניי אילניום הוא אוטר, כלומר, יוצר שיש לו טביעת אצבע אמנותית אישית ומזוהה, או בקיצור, כשאנחנו שומעים טראק של אילניום, אנחנו ישר מזהים שזה הוא.
אמן מהסוג הזה לא צריך לעשות את אותו הז׳אנר שוב ושוב, הוא יכול לעבור בין מגוון של סגנונות, ועדיין להשאיר בכל אחד מהם חותם שמאפשר לקהל לזהות מי עומד מאחוריו. זה בדיוק המקום שבו, מבחינתי, חלק מההתנסויות בסט האחרון עבדו פחות. ברגעים הטובים ביותר שלו, אילניום לוקח רוק, אימו, מטאל או כל השפעה אחרת ומכניס אותם לעולם שלו. ברגעים שפחות עבדו עבורי, הרגשתי שהכיוון התהפך: במקום שהז'אנר ייכנס לעולם של אילניום, אילניום נכנס לעולם של הז'אנר.
בהתנסות מוצלחת, היוצר בולע את הז'אנר. בהתנסות מוצלחת פחות, הז'אנר בולע את היוצר, וזה חשוב דווקא כי אילניום כבר הוכיח כמה רחוק אפשר להגיע וכמה ז׳אנרים אפשר לערבב בלי לוותר על זהות. הוא לא נשמע כמו DJ שהחליט יום אחד להתחפש לרוקר. הוא נשמע כמו אמן שעבורו שני העולמות האלה תמיד היו חלק מאותה שפה, לכן התפתחות אמנותית לא חייבת להיות התרחקות מהדבר שאתה הכי טוב בו. לפעמים היא פשוט לגלות כמה רחוק אפשר לקחת אותו, ובעיקר לתת לקהל להרגיש משהו באמת.
הכותבת היא לי כהן, סופרת, עיתונאית ואשת קריאייטיב שמכורה לרייבים.
אם בא לכם לכתוב לי הערות, הארות, הצעות, בקשות לסקירות או כל דבר שהייתם רוצים שאכתוב עליו, אני זמינה במייל [email protected] או באינסטגרם leecohenauthor .
תמונת גיבור: Lindsey Byrnes, Wikimedia Commons, CC BY-SA 2.0