הצמד האמריקאי אלכס פאל ודרו טאגרט, הידועים גם בשם הבמה צ'יינסמוקרס הפכו תוך מספר שנים לאחד ההרכבים המובילים ביותר במוזיקה האלקטרונית וגם בתעשיית המוזיקה העולמית.

להיטים כמו Closer, Selfie, Don’t let me down ועוד רבים אחרים, זיכו את השניים בפרסים רבים על ההקלטות שלהם – בין היתר פרסי בילבורד, פרסי המוזיקה האמריקאית, פרסי Iheartradio וכמובן בפרס הגראמי הנחשב על Don’t let me down.

מגזין המוזיקה האמריקאי הנחשב בילבורד, ישב עם השניים ודיבר איתם על השנים האחרונות, המוזיקה, ההצלחה ועל מה אפשר לצפות מהם בעתיד.

ניגנתם לאחרונה בהוליווד פלדיום, זה מקום הרבה יותר קטן ממה שאתם רגילים לנגן בו. איך היה?

דרו: בכל פעם שאנחנו מנגנים בלוס אנג'לס זה כיף, כי אנחנו גרים פה אבל אף פעם לא נמצאים. זו הופעה שכל החברים שלנו יכולים לבוא אליה, וזה גורם לך להופיע מעט שונה. אתה קצת יותר רגוע על הבמה כשאתה יודע שכל החברים שלך חוגגים ונהנים.

פול: יוצא לנו לנגן במועדונים בערך כל שבוע בלאס וגאס, אז אנחנו נהנים משני העולמות. היה לי רגע שבו הבחור הקרוב ביותר אלינו בקהל שאל אותי מאיפה הנעליים שלי. ואני שאלתי "מה? מי אמר את זה?" ואז הוא אומר – זה אני, ג'ף. בשורה הראשונה!". בדרך כלל, במקומות שאנחנו מנגנים יותר, אני לא יכול לראות מעבר לשורות הראשונות.

דרו: זה כי יש לנו ראייה ממש גרועה.

איפה היה לכם את הקהל הכי פרוע?

דרו: היו לנו כמה הופעות מטורפות בקנדה. אני לא יודע מה הסיבה, אבל ההופעה שלנו במונטריאול בטור האחרון הייתה מטורפת. עכשיו עשינו הופעה בקוויבק והיא היתה לגמרי בטופ 5. אבל האמת, שאתה אף פעם לא יכול לדעת. זה תלוי בוויב, הזמן בשנה, המתחם, הקהל – זה מאוד לא צפוי. אם הם באו לחגוג אז זה לא משנה אם אלה 200 איש או 20,000 איש.

לטראק שלכם Side Effects יש הרגשה מעט שונה משאר השירים שהוצאתם במהלך השנה. מה הייתה ההשראה לוויב הדיסקו?

דרו: הוא בהחלט פאנקי. הרגשנו שהמוזיקה שלנו היתה במקום הרבה יותר איטי ורגוע. זה היה בקיץ, והרגשנו שאנחנו ממש רוצים לעשות טראק כיפי וקייצי וזה מה שיצא.

במהלך החורף עשינו את Sick Boy ו- You Owe Me ואלה היו זמנים חשוכים יותר והתמודדנו עם הרבה דברים אישיים. המוזיקה שלנו היא תמיד השתקפות של מה שעובר עלינו באותו הרגע, וברגע שמזג האוויר השתפר והכל התחיל להתחמם – התחלנו לעשות מוזיקה ששיקפה את זה.

חוץ ממזג האוויר, האם יש סיפור שנתן את ההשראה למילים של השיר?

דרו: אנחנו אוהבים לכתוב על היחסים של דור המילניאלס, לטוב ולרע. [צוחק]. אנחנו כותבים על מה שאנחנו רואים, ואנחנו כותבים על לעשות החלטות גרועות לעיתים קרובות, כמו שתשמע בשיר. וגם על להיות אימפולסיבי בלהיכנס למערכות יחסים וגם לחיות את הרגע, שכן אנחנו מוצאים את היופי ברגעים הקטנים האלו.

זה בהחלט מרגיש שהמוזיקה שלכם הייתה מאופיינת במודעות עצמית לאחרונה.

פול: כן, יש הרבה דברים מעניינים לכתוב עליהם כרגע כאמן. אני מרגיש שהאינטרנט משתלט לכולם על החיים ולכולם יש יחסי אהבה\שנאה עם זה. אני חושב שזה בעקרון הנושא לרוב המוזיקה החדשה שלנו – היחס לאינטרנט ואיך הדור שלנו מתקשר אחד עם השני בדרך חברית אך גם רומנטית. אנחנו מעריצים של מדע בדיוני, אז יש לנו את המנטליות העתידנית הזאת ואנחנו רוצים קצת לטעון נגד הדור שלנו אבל גם קצת לצחוק על זה ולא לגנות את זה או לבקר את הדרך שבה הדברים עובדים. מזה אנחנו נהנים, זה מה שאנחנו מוצאים כמלהיב בכתיבת השירים שלנו.

בטראק Side Effects אתם משתפים פעולה עם אמילי ווארן. זה ממש מגניב שנשארתם איתה החל מהיום הראשון בערך.

פול: יש לה הרבה לכלוך עלינו, אז אנחנו כמו בני ערובה שלה. [צוחק]. לא, אבל היא הכי טובה. היא כנראה אחד מבני האדם האהובים עלינו, נקודה. כשאתה מרגיש בנוח עם מישהו והוא מכיר אותך טוב, זה באמת קל ליצור מוזיקה שאתה נהנה ומתרגש ממנה. זה באמת מרגש שהיא מופיע גם בתקליט הזה ובתקווה שהעולם יאהב את זה, כי אני חושב שזה הזמן שכולם ידעו מי זאת אמילי וורן.

האם יש משהו שהיא מביאה לשולחן שאמנים אחרים שעבדתם איתם לא מביאים?

דרו: כשאתה כותב שירים עם אנשים, זה מגיע לחיבור שיש לך איתם. אמילי היא פשוט הכי כיפית. היא לא רק אינטליגנטית אלא רק בקיאה בהמון דברים. והכשרון שלה במיוחד, היא כל כך טובה בלעזור לך לספר את הסיפור שלך. אנחנו תמיד צוחקים שזה כמו פגישת טיפול ארוכה לפני שאנחנו מתחילים לכתוב. אנחנו יושבים ואנחנו מדברים במשך 4-5 שעות ואז שיר פשוט מגיע. היא כל כך טובה בלהקשיב, והיא ממש חכמה ואתה תגיד משהו ואז היא תגיד "בואו נמשיך לדבר על זה" ואז יגיע שיר.

בקיץ, הטראק שלכם Closer  חגג יומולדת שנתיים. כשאתם חושבים אחורה על הזמן לפני הטראק, איפה ראיתם את עצמכם שנתיים מהנקודה הזאת?

דרו: מה שהכי מעניין בכל הדבר הזה- שאתה פשוט ממשיך, וזה כמעט קשה. אני חושב שאנחנו רוצים למצוא את המטרה שלנו בכל הדבר הזה. אני חושב ש- Closer היה בערך האמצע שלנו בתהליך הגדילה לאמנים שאנחנו היום. זה היה אחד מהשירים הכי אישיים שאי פעם יכולנו לכתוב וזו היתה הפעם הראשונה שאי פעם שרתי בטראק. אני חושב שאנחנו רוצים להמשיך להשתפר ולעשות דברים שבאים לנו באופן טבעי יותר כאמנים. לעשות דברים שהם כיפיים ולא לקחת את זה יותר מדי ברצינות.

איפה אתם רואים את הצ'יינסמוקרס שנתיים מהיום?

דרו: אני יודע שאנחנו רוצים להמשיך לייצר המון מוזיקה. אנחנו אוהבים את התהליך של הכל – אנחנו אוהבים כתיבה ואנחנו אוהבים לבטא את עצמינו. טורים חיים זה חלק גדול משגרת החיים שלנו ואני חושב שאפילו אם היינו יכולים להאט, לא היינו עושים את זה. זה כל כך מוטמע במה שאנחנו עושים ומי שאנחנו. המסעות שלנו הם ההשראה המרכזית להרבה מהמוזיקה שלנו, אז אני יודע שאנחנו נמשיך לעשות את זה. אנחנו ננגן הרבה יותר עם המתופף שלנו. לפעמים אנחנו דיג'יי ולפעמים אנחנו מנגנים כלהקה. אני מרגיש שעניין הלהקה מתחיל לתפוס תאוצה וזה בהחלט מדרבן אותנו לעשות את זה בנוסף לסט של הדיג'יי. קשה להצביע בדיוק על מה אנחנו נעשה, אבל בוודאי שעוד ממה שאנחנו עושים כרגע.

דרו, אמרת ש-Closer היתה הפעם הראשונה ששרת בטראק ומאז שרת הרבה פעמים. האם זה משהו שאתה הולך להמשיך לעשות?

דרו: אני נהנה מזה מאוד, במיוחד מהצד של ההופעה. להיות דיג'יי זה ממש כיף, אבל יש לנו קהל מעריצים הרבה יותר רחב עכשיו שמתרחב מעבר למוזיקה האלקטרונית, וזה באמת מביא הרבה למופע כשאנחנו יכולים לבוא כלהקה ולהופיע עם השירים האלה חשופים. אני אוהב לשיר, אבל למען האמת זה היה קשה מאוד. זה דבר אחד לשיר באולפן, אבל לשיר בהופעה חיה היה אתגר גדול בשבילי שעבדתי עליו הרבה בשנה האחרונה. אני נהנה מזה מאוד עכשיו, זה מאוד כיף, יש לי שליטה מלאה על הקול שלי וזה אחד מהקטעים הכי אהובים עלי בהופעות שלנו.

זה בהחלט היה מעניין לראות אתכם הופכים משני בחורים מאחורי עמדת דיג'יי למופע מלא.

דרו: אנחנו עדין דיג'יים ואנחנו אוהבים לעשות את זה, אבל בשביל השפיות שלנו רצינו לעשות משהו יותר משוכלל, וככה הגענו לאיפה שאנחנו כרגע.

האם יש עוד מוזיקה שעומדת לצאת בקרוב?

דרו: אנחנו בהחלט נוציא עוד הרבה טראקים בקרוב מאוד. אני לא רוצה לתת תאריך כי זה כל הזמן משתנה.