עמרי לוי
לאחר ההצלחה המסחררת של פרויקט אמן החודש, אנחנו ממשיכים לתת כבוד לאמנים שגורמים לנו לרקוד ולשמוח בכל פעם מחדש.
בכל חודש אנחנו בוחרים את ה-DJ שנרצה להכיר מעבר למוזיקה שלו, להבין את האדם שמאחורי העמדה, להתחבר למסע שלו ולשמוע את הסיפורים שלא תמיד מגיעים אל הרחבה.
קבלו את אמן החודש שלנו לחודש אוגוסט – Steve Levi.
דיברנו על תחילת הדרך בשנות ה-2000 המוקדמות, על החלום לפרוץ מחוץ לישראל, על הרגע שבו YES הפך לתופעה עולמית ועל למה גם אחרי יותר משני עשורים בתעשייה, הוא עדיין ממשיך לחפש את הדבר הבא.
View this post on Instagram
ספר לנו קצת על עצמך, מי אתה ומה הסיפור שלך?
נעים מאוד, אני סטיב לוי. אני חי ונושם מוזיקה כבר יותר מעשרים שנה.
התחלתי בתחילת שנות ה-2000, בתקופה שבה כל העולם הזה היה נראה אחרת לגמרי. לא היו רשתות חברתיות, לא היו טלפונים חכמים, ואת רוב המוזיקה גילינו דרך דיסקים, תוכניות רדיו ופסטיבלים שראינו מרחוק.
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי מחובר למוזיקה ולטכנולוגיה. הייתי יושב שעות מול המחשב, מתעסק ברמיקסים, לומד תוכנות ומנסה להבין איך הדברים עובדים. לאט לאט התחלתי לנגן, להפיק, להופיע ולבנות לעצמי דרך בתוך התעשייה.
מהיום הראשון ידעתי שאני רוצה להגיע מעבר לגבולות של ישראל. לא עניין אותי כמה זמן זה ייקח, רק ידעתי שזה היעד.
מתי הבנת שזה הרבה יותר מתחביב?
אני חושב שזה קרה כשהתחלתי לראות איך אנשים מגיבים למוזיקה.
אני זוכר שקיבלתי דיסקים עם צילומים מפסטיבלים באירופה. ראיתי אלפי אנשים רוקדים מול במה והבנתי שזה העולם שאני רוצה להיות חלק ממנו.
מאותו רגע לא חיפשתי דרך קלה. רציתי ליצור מוזיקה שתגרום לאנשים להרגיש משהו, לשמוח, להתחבר. מבחינתי זה היה הרבה מעבר לעבודה או לתחביב.
הדרך שלך התחילה בעולם הטראנס. איך נולד הסאונד של Steve Levi שאנחנו מכירים היום?
כמו הרבה אנשים מהדור שלי, גדלתי על טראנס.
ארמין, טייסטו, פול ואן דייק, Yahel ו-Infected Mushroom היו חלק משמעותי מהפסקול שלי. אבל לאורך השנים התחלתי לחפש משהו אחר.
אני תמיד נמשך למלודיות. גם היום, לא משנה באיזה ז'אנר אני עובד, המלודיה היא הדבר הראשון שמושך אותי. הסגנון שלי השתנה עם השנים, אבל האהבה למוזיקה רגשית ומלודית נשארה אותו דבר.
אי אפשר לדבר על הקריירה שלך בלי לדבר על YES. מתי הבנת שקורה שם משהו מיוחד?
בהתחלה בכלל לא.
כששחררתי את YES הוא עבד יפה, אבל שום דבר לא רמז על מה שעתיד לקרות אחר כך.
ואז פתאום התחילו להגיע תיוגים, סרטונים, שימושים ברשתות חברתיות. אנשים מכל העולם התחילו להשתמש בקטע בלי שבכלל הכרתי אותם, הדיג׳ייז הכי גדולים בעולם ניגנו אותו ותמכו בו.
לאט לאט זה הפך לכדור שלג.
היום מדובר במעל מאה מיליון השמעות בסטרימינג ועל מאות מיליוני שימושים ברשתות החברתיות. השיר הגיע למקומות שלא חלמתי עליהם והפך לחלק מהחיים של אנשים בכל העולם.
הדבר הכי מטורף מבחינתי הוא שגם שלוש שנים אחרי שהוא יצא, הוא עדיין ממשיך לגדול.
הרבה אמנים מזוהים עם להיט אחד גדול. איך מתמודדים עם זה?
זו שאלה שאני חושב עליה הרבה.
ברור שאני גאה ב-YES, אבל אף פעם לא רציתי להיות מוגדר על ידי שיר אחד.
גם בזמן שהוא התפוצץ המשכתי לעבוד, להוציא מוזיקה חדשה ולבנות את הקטלוג שלי. Journey, Game Over ופרויקטים נוספים היו חשובים לי בדיוק בגלל הסיבה הזאת.
אני תמיד מסתכל קדימה. מבחינתי ההצלחה האמיתית היא להמשיך להתפתח ולא להיתקע במקום.
האם היו לך רגעים קשים לאורך השנים, איך אתה מתמודד עם חסמים יצירתיים?
לפני הכל, ברור שלא הכל ורוד.
במיוחד במדינה כמו שלנו, שהיא מורכבת מראש. אתה קובע דברים בחו״ל, דברים מתבטלים, וקשה לצאת מישראל ולהיחשף לעולם. כשהיית בשיא, פתאום פורצת מלחמה, וכל מיני דברים שלא בשליטתנו קורסים.
זה פוגע ביצירתיות, אין ספק. הכי קל זה לעבור לחו״ל, אבל ליצור מפה זה הכי שווה כי זה הבית.
אבל תמיד לא לוותר, לא משנה מה.
לכל משבר יש גם צדדים טובים. אוקיי, עכשיו שחור, אבל בטוח יהיה יותר טוב אחר כך. זה מה שאני מאמין, וזה מה שמבטל את החסם.
View this post on Instagram
הקמת לייבל עצמאי בתקופה שבה זה היה הרבה פחות מקובל. למה בעצם?
לפני עשור התעשייה עבדה אחרת לגמרי.
אם רצית להוציא מוזיקה, היית צריך לשלוח מיילים, לחכות לתשובות, לרדוף אחרי אנשים ולקוות שמישהו יאמין בקטע שלך מספיק כדי להוציא אותו.
אני בן אדם שאוהב לעשות דברים ולהתקדם, והרגשתי שכל התהליך הזה פשוט מאט אותי.
הקמתי את הלייבל שלי מתוך רצון לשלוט בדרך שלי. רציתי מקום שבו אני יכול להוציא את המוזיקה שאני מאמין בה, בלי להיות תלוי בהחלטות של אחרים.
בדיעבד, זאת הייתה אחת ההחלטות הכי חשובות שעשיתי בקריירה.
בשנים האחרונות השקת גם פרויקט נוסף בשם Benjamin FR. מאיפה הגיע הרעיון?
הרעיון הגיע דווקא מהאהבה שלי למוזיקה מכל העולם.
אני מטייל הרבה, נחשף לתרבויות שונות ושומע סגנונות שאנשים לא בהכרח מקשרים עם Steve Levi.
תמיד אהבתי מוזיקה יוונית, בלקנית, אפריקאית ומוזיקה אתנית בכלל. באיזשהו שלב הרגשתי שיש לי צד יצירתי שלא מקבל מספיק מקום במסגרת של Steve Levi.
Benjamin FR נולד בדיוק מהמקום הזה.
זה התחיל כניסוי קטן, בלי ציפיות מיוחדות, אבל מהר מאוד הבנתי שיש שם משהו אמיתי. פתאום אנשים התחילו להתחבר לזה, והפרויקט התחיל לצבור קהל משלו.
היום זה כבר הרבה מעבר לניסוי.
לאחרונה הופעת בפסטיבל Sunburn בהודו לצד שמות מהגדולים בעולם. מה הרגשת כשעלית לבמה?
זו הייתה נקודת ציון מאוד משמעותית עבורי.
אתה מסתכל על הליינאפ ורואה שמות כמו דיוויד גואטה ואמנים שגדלת עליהם. פתאום אתה לא מסתכל עליהם מהצד – אתה חלק מאותו אירוע.
אני חושב שהתחושה המרכזית הייתה גאווה. לא בגלל שמישהו נתן לי הזדמנות, אלא בגלל הידיעה שכל הדרך שעשיתי הובילה אותי לרגע הזה.
View this post on Instagram
מה הדבר הכי חשוב שלמדת אחרי כל השנים בתעשייה?
לא לרדוף אחרי להיטים.
אם אתה יוצר מוזיקה רק כדי לפגוע בטרנד הבא, אתה בדרך כלל מגיע למקום הלא נכון.
אני מאמין שצריך לבנות דרך. קהל. זהות.
יכול להיות שטראק אחד יתפוצץ ויכול להיות שלא, אבל אם אתה ממשיך ליצור, ממשיך להתפתח וממשיך להאמין בדרך שלך – בסוף הדברים מתחברים.
זו אולי קלישאה, אבל אחרי יותר מעשרים שנה בתעשייה אני יכול להגיד שזה הדבר שהוכיח את עצמו יותר מכל דבר אחר.
מה החוויה שלך מהרייברס?
גם כשאני מסתובב בעולם ומדבר עם אמנים, אני תמיד אומר להם שאני מישראל, והם ישר עונים שיש קהל של רייברס שתמיד מפרגנים. מהניסיון שלי עם הקהילה, הם תמיד משאירים חותם על האמנים, לא משנה אם זה כאן או בחוץ לארץ.
הם מגובשים, שמחים, יודעים לחגוג ולהנות.
וזה מה שמייחד אותם, שהם באמת באים לחגוג ולהנות מהמוזיקה. זה מיוחד באמת.
לסיום – איפה נראה את Steve Levi בעוד חמש שנים?
אני עדיין רוצה להמשיך להפתיע את עצמי.
להמשיך להופיע במקומות חדשים, לשחרר מוזיקה שאני גאה בה ולבנות פרויקטים נוספים.
אחרי כל השנים האלה, הדבר שהכי משמח אותי הוא שאני עדיין קם בבוקר עם אותה תשוקה שהייתה לי כשהתחלתי.
מה שאני מרגיש שחסר לי בפאזל זה עוד שיתופי פעולה עם האמנים הכי גדולים בעולם ובז׳אנר שלי.
וזה מבחינתי יהיה הסימן הכי טוב שאני בדרך הנכונה.
Nelly Weissfeld 
