אני בן אדם שתמיד קר לו. סוודרים, ג'קטים, מעילים- כלום לא עוזר, אני פשוט קופאת כל הזמן. לכן, יש מעט מאוד דברים שיכולים לגרום לי לעזוב את מזג האוויר החמים של תל אביב, לאוויר הקר של הולנד בפברואר. אסוט וארמין ואן ביורן הם בהחלט חלק מהדברים האלה.

השתתפתי בפטסיבלים בעבר, אבל הרגשתי שכחובבת טראנס, אני חייבת להשתתף בפסטיבל שכולו סובב סביב סגנון המוזיקה הזה. זה היה נראה לי מעניין, ואפילו מסתורי לחוות את החוויה הזו. חברים שלי כבר הולכים לאירועים האלה שנים, והם כל פעם מזמינים אותי. אבל השנה, נפלה לידי האפשרות ואפילו הזכות, לכתוב על החוויה שלי ולחלוק אותה עם העולם.

אחרי שסופסוף החלטתי לנסוע (תאמינו לי זו היתה החלטה קשה מאוד), מצאתי בארון שני סוודרים גדולים שקניתי בלונדון לפני שנתיים, השאלתי מעיל מהשותפה הרוסיה שלי ועליתי על טיסה לאמסטרדם.

לא ידעתי למה לצפות, לא הייתי בטוחה מה להביא או מה ללבוש. האם עלי ללבוש גופיות ושורטס או לבוא עם שמלה ועקבים? מהר מאוד גיליתי שזה ממש לא משנה. לאף אחד לא אכפת איך אתם נראים. הצלם לא יצלם אתכם לאפטר מובי בהתבסס על המראה שלכם, גם אם תבואו לבושים בתחפושת של בננה או בחצאית זנותית. בגלל שפסטיבל אסוט הוא חגיגה טהורה של מוזיקת טראנס.

בפסטיבל השתתפו יותר מ-30,000 איש, מעל 30 דיג'יים וארבע במות. שתי במות מרכזיות, במת טאלנטים ואפילו במת "מי מפחד מ-138?" (לטראנס מהיר יותר) בשביל אלה שרוצים להעלות את הדופק אפילו יותר גבוה. הבמה הזו היתה הצלחה גדולה והיתה מלאה כמעט כל הערב.

האירוע שודר ישירות מ"כיפת אסוט", זה היה שמה של במת הרדיו, ואפילו היה לו אזור משלו, מעריצים קיבלו אוזניות והיו יכולים לשמוע את השידור וגם את הראיונות עם הדיג'יים הגדולים.

ברגע שנכנסתי לפסטיבל, הרגשתי את הטראנס באויר, כמו התחושה האדירה הזו כששומעים שיר ואתה פשוט מרגיש שאתה עף! (כן מעריצי טראנס יקרים, אתם יודעים על מה אני מדברת).

המקום היה פשוט ע-נ-ק והוא הרגיש אינסופי, הוא היה חשוך אבל זוהר, אפלולי אבל מלא באור מהבמות. הלכתי לאיבוד כל רגע, המקום פשוט הרגיש כמו מבוך. היה לי מזל שהיו בסביבה מעריצים וסדרנים נחמדים מאוד שעזרו לי בכל פעם שאבדה דרכי.

בפסטיבל היו כל כך הרבה דיג'יים מדהימים שניגנו באותו זמן על הבמות השונות, זה והעובדה שהיה מרחק גדול מאוד בין הבמות הקשה את הקפיצה בין מופע למופע והייתי צריכה להחליט איפה אני רוצה להיות אחרת הייתי מפספסת הכל. האהבה שלי לארטי ואאודין הטתה את הכף והחלטתי להישאר בבמה מרכזית שתים. באותה במה, ארמין עלה לסט שהבהיר לכולם שהגענו לאסוט- A state of trance וניגן סט של טראנס טהור מעל לשעה.

החוויה הזו היתה בהחלט שונה, לא היו פיות שירדו מהתקרה ולא היו בחורות חצי ערומות שרוקדות על הבמה. הבמה של הדיג'יי היתה גבוהה ובקושי אפשר היה לראות אותו, בגלל שהענין לא היה לראות את הדיג'יי, אלא להרגיש את המוזיקה.

אנשים מכל רחבי הקהל ומגילאים שונים התאספו שם, לובשים חולצות של אסוט וארמין ואן ביורן, חוגגים יחדיו את קיומה של מוזיקת הטראנס. אנשים בגילאי ה-40, 50 ואפילו יותר, עמדו שם והתפעלו מהאווירה, הם מוכיחים לנו שאהבה אמיתית למוזיקה לעולם לא נעלמת.

בפסטיבל גם היו הרבה זוגות, לא יכולתי שלא להרגיש מעט קנאה שהם מצאו מישהו לשתף איתו את התשוקה שלהם למוזיקה (אולי יום אחד זה יהיה אני ודיויד גראבל מי יודע?) =)

אני חייבת לציין שהארגון היה פשוט מדהים. בתור אזרחית מדינת ישראל אני מודעת לכושר הארגון הייחודי שלנו פה, לכן הופתעתי לראות כמה טוב הארגון יכול באמת להיות!

זה התחיל ממס' רב של שירותים נקיים שאפילו היה בהם נייר (כן אני בת וזה חשוב!!! ), להמון סדרנים נחמדים ועוזרים, הרבה לוקרים פנויים, מפות והכוונות ניתנו, אפילו התור לקניית המשקאות והמזון לא היה אף פעם ארוך מדי, תמיד היה מספיק מקום לכולם וזה לא הרגיש צפוף בכלל.

הייתי מאוד מופתעת שהאנשים שם היו מאוד מכבדים ומנומסים (דבר שקצת חסר אצלנו בארץ). אף אחד לא דחף ותמיד היה מספיק מקום ברחבה, אנשים לא הצטופפו בברוטאליות מקדימה. כי זה ממש לא היה משנה, להיפך, מקדימה אתה לא רואה בכלל את הדיג'יי. לאנשים היה מספיק מקום כדי לרקוד ולהנות!

ואז הבנתי שמעריצי אסוט, הם סוג שונה של מעריצים, אף אחד לא היה שם כדי לראות ולהיראות, הכל סבב סביב המוזיקה, היה בפסטיבל הזה משהו לכל חובב טראנס באשר הוא.

כעת, אני יושבת בחדרי כשבחוץ מעל ל-20 מעלות והשמש זורחת. חזרתי ארצה עם צינון (אלא מה) אבל עדין אני לא יכולה לחכות ללחזור לשם שוב! אסוט 710, 720, רק תגיד ארמין ואני שם! זו בהחלט היתה חוויה מדהימה.